כל מה שאת צריכה עכשיו זה

בארבע בבוקר פקחתי את העיניים שלי בתנועה חדה והבעת הפנים שלי נראתה קצת כמו של מי ששכחה את הגז פתוח או את הדוד דולק. במשך כמה שניות שכבתי ככה, מאובנת, המומה מהמחשבה הזאת שעברה לי לפתע בראש. הכל התחיל במכתב המוזר ההוא. כמה שעות קודם לכן קיבלתי אימייל מאיזה בחור שקרא כמה דברים שכתבתי והחליט להביע עניין. הוא שאל אותי שאלות כמו בת כמה אני ואיפה אני לומדת ומה הסרט האהוב עליי, שאלות של אנשים שמגששים אחרי אנשים אחרים בתקווה שיהיו דומים להם (כי אהבה עצמית מרגישה גסת רוח אבל לאהוב מישהו שדומה לך זה מתוק, נכון?) ובין כל השאלות התמימות האלה התחבאה שאלה אחת לא כל כך תמימה, שניקבה לי חור קטן בריאה. "את מי את אוהבת?"

אני אוהבת אותך, ואתה מת. אני לא יכולה להסביר לאיזה זר ברשת שרק רוצה לשמוע ששמש נצחית בראש צלול היה כל כך עמוק כמו שהוא חושב (הוא לא) מי אתה ולמה אני כל כך אוהבת אותך, זה נראה לי קצת פסול לאהוב אותך פתאום בצורה הזאת, כי בין הגעגוע לכעס קל להדחיק את העובדה שאתה האהבה הכי גדולה שלי ושאני באמת ובתמים מאוהבת בך עד עכשיו. באמת שהתחלתי לענות לשאלות האלו וניסיתי להיות נחמדה ובו זמנית לא להוליך אותו שולל, אבל כשראיתי את השאלה הזאת סגרתי את הדפדפן על כל הטאבים הפתוחים והחדר התמלא בשקט. זה לא שנעשיתי עצובה, פשוט לא ידעתי שזאת התשובה עד שנשאלתי בבירור את מי אני אוהבת. אני אוהבת אותך, ואתה מת.

ואז בארבע בבוקר התעוררתי ממחשבה מוזרה: מה אם אנשים מתאהבים גם בגן עדן? זה הרי יכול לקרות, תיאורטית. אנשים מתאהבים בעולם האמיתי כל הזמן. אני מודה שלפעמים זאת אהבה קצת תפלה או משונה, אהבה מהסוג המעצבן, שכוללת דובונים פרוותיים ועלי ורדים על המיטה. לא אהבה מהסוג שאני מייחלת לה, אבל אהבה. ואם כל האנשים האלה מתים ומגיעים להם לגן עדן, הם בטח נפגשים שם, בין העצים והנהרות והפירות האסורים. יושבים על איזו אבן ליד פלג מים ומשחקים באוהב לא אוהב עם איזה פרח אומלל שהופך קורבן לאלוהי סימני השאלה. ומה אם אנשים יוצאים לספיד דייטינג בגן עדן? מה אם אתה משוטט לך שם בבגד לבן מגוחך ונראה כמו איזה היפי, ופוגש איזה מישהי יפה ועדינה ופגומה כמו שאתה אוהב, ואז אתה מתאהב בה, ככה מהר, ב3 דקות שבהן היא מדברת על חיבתה לבועות סבון ושירי הייקו? מה אם אני נמצאת כאן בעולם הזה ואני מאוהבת בך לגמרי ואתה כבר המשכת הלאה עם מישהי פשוטה יותר ומתה יותר והיא מנשקת לך את העורף בלילות והיא אומרת לך את כל הדברים שאני לא העזתי להגיד לפני שמתת? 

והמחשבה הזאת דוקרת אותי בכל הגוף אז אני עוצמת את העיניים שלי ומרגישה דמעות מתגבשות שם מתחת לעפעפיים וכעס מוזר על שבגדת בי, אפילו שאתה לא היית אוהב אף אחת יותר ממני, ואני יודעת את זה ואני מאמינה בזה כי אף פעם לא נתת לי סיבה להאמין אחרת. כשהדמעות סוף סוף נבלמות אני מסתכלת על השעון שעל הקיר ויודעת שאין בו סוללות אבל אני עדיין מחכה שהמחוגים יזוזו וישחררו אותי מאחיזת החנק של המחשבה המטופשת הזאת. בארבע וחצי אני עדיין ערה ועדיין קצת מאובנת. אתה לא בגן עדן, אני חושבת פתאום. לא לפי שום דת שמכירה בקיומו של מקום כזה. הם קברו אותך מחוץ לחומה.

הערות שוליים:

1. יש פה הרבה אמת, ויש פה הרבה סיפור. כתבתי את זה כך שאוכל להיות מנותקת רגשית מזה (מה חדש תחת השמש), אז בלי חיבוקים עצובים. מי שרוצה לחבק, שישלח את האייקון המחייך. 

2. ספיד דייטינג נשמע לי יותר כמו קטע של גיהנום עכשיו כשאני חושבת על זה

3. כותבת הסיפור לא מאמינה בקיומם של גן עדן או גיהנום ולא ממש מסתמכת על אף דת שתגיד לה מה יקרה אחרי שהיא תתפגר ותתחיל להרקב. היא פשוט כל כך אכולת סרטים שאפילו בחורים מתים שהיא אוהבת עוזבים אותה עבור מישהי אחרת בראש הפרנואידי שלה