כל מה שאת צריכה עכשיו זה

ערימת הבגדים על הכיסא אינה סלחנית כלפיי. היא ניצבת כבר מספר חודשים ותופחת כמו אישה הרה שעומדת להתפקע בכל דקה. אני מביטה עליה ומנסה לפענח מה צריך להשליך אל הכביסה ומה צריך להשליך אל הארון, אבל שום החלטה לא נופלת והאבק הדק והאפרפר ממשיך להצטבר על המשענת הכחולה. החדר בו אני ישנה מואר תמיד לאורך כל החורפים שביליתי בו. אני מסרבת לסגור את החלון, גם כשהקור מזדחל לי אל תוך העצמות ומכאיב לי בעמימות לאורך עמוד השדרה. באור הזה של שישי בצהריים אפשר לראות אותם צפים באוויר, חלקיקים קטנים של אבק ששוחים בעצלתיים. 

בזמן האחרון אני חושבת יותר ויותר על איזה מן אמא אני אהיה. אני מתכרבלת במיטה עם האחיינים שלי ואוחזת בהם כאילו היו פרוזאק אנושי, מעבירה אצבע על לחי תפוחה ומנשקת, מנחמת את עצמי בדברים הטובים שיש לעולם להציע. תמיד כשהם נכנסים אל החדר שלי הם מסלקים במחי יד את הבגדים שעל המיטה, לעיתים מוסיפים פריט לבוש נוסף לכיסא ההריוני שעומד בפינת החדר ואז לוקחים תנופה ומזנקים עליי באהבה כאילו הייתי שמיכת נוצות רכה. הם לא מפחדים מהעצמות שלי, מהזוויות הכואבות שהם עלולים לפגוש ולהתרסק לתוכן. הם שמים את כל האמון שלהם בזוג ידיים שיתפסו אותם באוויר ויספקו עבורם נחיתה רכה. כל האמון הזה, בי.

כשהרופא דיבר איתי בקול מנחם על האופציות שלי ואיך שיש הרבה מה לעשות בכלל לא המשכתי להקשיב. הרגשתי טעם מתכתי מתפשט לי בחלל הפה, הייתי בטוחה שאני הולכת להקיא דם אבל שום דבר לא קרה. ובכלל, שום אסון אפוקליפטי לא התרחש באותו היום, אף זומבי לא נשך איש זקן ברחוב ושום חייזר לא נחת היכן שהיה מרכז הסחר העולמי והתחיל לאייד אנשים. העולם התנהל באותה עצלות תמידית כמו האבק שבחדר שלי ודבר לא נראה כאילו הוא עומד להשתנות. המשכתי לתפוס את הילדים החייכנים והבוטחים האלו באותן ידיים, ועצרתי אותם מאותה סכנת התנגשות באותן העצמות החדות. כמו תמיד הכנתי להם פופקורן וקילחתי אותם ונצמדתי אליהם כאילו היו מכשיר הנשמה והתאבלתי בפרטיות על הרעיון, כן. לקחתי חודשיים לכעוס ולהדחיק ולצוף כמו אבק ועכשיו הגיע הזמן לנחות בחזרה כי יש מי שמסתמך עליי למרות הכל. אולי אני אהיה אמא טובה, ואולי אני לא אהיה אמא בכלל. החיים ממשיכים, ותכף אני אקום ואפרק את ערימת הבגדים הזאת. היא לא רחם, אני לא רחם. אנחנו כל אחת בפני עצמה, ערימת בלאגן שרק צריכה קצת סדר ואיבוק.