כל מה שאת צריכה עכשיו זה

אני זוכרת איך היד שלי נחה על שער הברזל, ובאף שלי היה ריח קלוש של חלודה. הסתכלתי על המתכת הצבועה בשחור וראיתי איך היא אכולה בכל מיני פינות נסתרות, וחשבתי שאם משהו חזק כל כך יכול להתפורר אז איך למישהי כמוני יש סיכוי לשרוד. כשהרמתי את היד שלי היו דבוקים אליה חלקיקים קטנים וכתומים שנשרו מהשער הזה, ממה שאמור להיות המחיצה בין הרחוב אל החצר, בין כאב חד לכאב עמום. לא הבנתי או חשבתי אז את הדברים שאני יודעת טוב מדי היום. בניגוד אליי מתכת לא מתחדשת, היא חזקה עד שהיא לא, ובנקודה ההיא הכל מתחיל להתפרק לאט בתהליכים כימיים שבטח לימדו באיזה שיעור שלא נכנסתי אליו. מחיצות שהן חסרות תועלת באותה מידה כמו שהן מרשימות. אשליה של ביטחון.

בגיל די צעיר הפסקתי לשאול את עצמי 'מה נהיה ממני'. החלטתי שמה שיהיה זה מה שיהיה, ולא נתתי לשאלות קיומיות להטריד את מנוחתי. לא היה לי אכפת מהי משמעות החיים ומה כולנו עושים על כדור הארץ. לא רציתי להיות יוצאת דופן ולא סבלתי אנשים שהיו מתייחסים אליי ככזאת. כשמישהו רוצה להיות בינוני ומשתלב, זאת לא נחמה עבורו כשאתם אומרים לו שהוא משהו אחר. תזכרו את זה, זה חשוב. אני קמה לפעמים באמצע הלילה עם המחשבה הזאת שאני 'משהו אחר' ומתוך עייפות של עוד איזה סיוט אני צריכה יותר מהכל לדעת שאני לא שונה ולא נבדלת. שמה שעוזר לאחרים יכול לעזור גם לי.

ורציתי לספר קצת על התקופה האחרונה, על איך התיידדתי עם חתולה (ובמקביל, חלקה די גדולה של גיהנום קפאה לה ואני בטוחה שסיפקתי קצת מיזוג אוויר לקורט קוביין ודומיו), על איך הכלבה של אחי המליטה גורים ודווקא הקטן והחלש מכולם הפך למפלצת חביבה והיפראקטיבית, על איך נהיה לי קשה מדי לדבר עם אנשים ולכן אני מעדיפה לשתוק להם. רציתי לספר על איך כבר תקופה די ממושכת אני לא מצליחה להתמודד עם הנשיות שלי באמת, עם הסתירה הזאת בין המראה הכל כך נשי להרגשה הכל כך עקרה שהשתלטה עליי. על איך אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה בשעות מאוחרות של הלילה, מנסה לשכנע את עצמי שאני עוד אצליח למצוא דרך טובה לכתוב את כל זה, לנסח את זה ככה שאני ארגיש שלמה עם הרע כמו שאני שלמה עם הטוב, אבל כל מה שיוצא לי זה משפטים ארוכים מדי ומסורבלים מדי.

לפעמים החלומות שלי הופכים לכאבי פאנטום, וכשאני מנסה להתעמת איתם אני מבינה שבעצם אני לא יודעת לכתוב כאב כמו שאני יודעת לכתוב את המסביב שלו. הכל בסדר חוץ ממה שלא, וגם זה עניין של זמן אני מניחה. אם כבר להיות נבדלת, אולי אפשר למצוא תקווה בלהיות 'משהו אחר'. אולי אני יודעת משהו שאנשים אחרים לא יודעים, אבל פשוט לא יודעת מה עדיין.