כל מה שאת צריכה עכשיו זה

מה שאנחנו, זה בלוגרים.

זה לא מרגיש להם נורמלי, מה שאנחנו. אני יודעת שאתם מבחינים בזה גם, במיוחד כשאתם שם בחוץ. רוב האנשים, הם לא יבינו. לכו תסבירו להם מה זה בלוג בכלל. הם יחשבו על עומרי חיון כשהוא כותב על אייל גולן, הם יחשבו על יומני היקר שלום, והם כמעט תמיד יחשבו שזה בזבוז של זמן. הם ישאלו למה אתם לא כותבים לוורד, למה אתם לא עוברים לפייסבוק, ועל מה כבר יש לכם לכתוב. הם יסתכלו עליכם כמו עוף מוזר, חייזר, נטע זר. האמת המוזרה היא שלא כל אחד אוהב לכתוב, לא כל אחד יכול. צריך להיות סוג מסוים של אדם, להפוך לאספן של רגעים וזכרונות ומחשבות, בשביל להגיע למקום שכזה ולהחליט להשאר בו. זה לא מרגיש נורמלי, כי כשאתם מנסים להסביר למי שלא חלק מזה מה בדיוק אתם עושים פה הוא מצקצק בלשון שלו, מגלגל את העיניים, מושך בכתפיים. 

זה העולם החדש. העולם בו שום דבר לא נשאר לאורך זמן. אנשים מחליפים את הטלפון ואת הצבע בשיער ואת הבגדים ואת הרכוש שלהם. הטלוויזיות נעשות גדולות יותר והשלטים קטנים יותר, אנשים מתעסקים בכפתורים ובמעבדים וכמה זמן לוקח לדף להטען. אנשים מקליקים ומשוטטים ומחפשים ולא מוצאים, אבל לפעמים אנשים מגיעים הנה והם עוצרים. זה לא שהזמן עוצר איתם, אבל הם נשארים פה. הם מתפתחים פה, הם מכים שורשים. זה מספיק רק לראות את התגובה הכללית כדי להבין מה אנחנו. אנחנו בלוגרים. יסגרו אותנו או לא, אנחנו מאוהבים בזה. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו כותבים, ואנחנו לא מקשיבים למי שאומר שזה לא מספיק חשוב, שזה לא מספיק טוב, שזה לא משתלם. 

איך תסבירו לאדם מבחוץ מה אנחנו? מה תגידו לו כשהוא יכנס הנה ויציץ עלינו? יש לנו פה אנשי משפחה וסטודנטים ונערות מתבגרות. יש לנו פה תחרויות יופי לדוגמניות מפורסמות שנמצאות ביבשות אחרות ולא חושדות בדבר, יש לנו אנשים שמצילים את עצמם באופן יומי מציפורני הדיכאון והמוות, יש לנו אנשים שבוחרים לצחוק במקומות שכולם חשבו שהאפשרות היחידה היא לצעוק. יש לנו בלוגריות שהפכו את המשימה היום יומית של להאכיל משפחה למורשת, שמלמדות הלאה, שמצלמות ומכינות ומייעצות. יש לנו אנשים שלא רוצים להרגיש לבד שוב אף פעם, ויש לנו אנשים שמעוניינים להפיג את הלבד. יש לנו גשרים שבנינו במילים, יש לנו קטנוניות ויש לנו קנאה ויש לנו טוב לב ויש לנו עייפות וציניות ואהבה. יש לנו קהילה, והיא לא נורמלית, היא לא סבירה. זה בגדר נס עבור אנשים מסויימים שאנחנו קיימים אחד לצד השני אבל העובדה היא שלא רק ששרדנו, גם שגשנו. איפה שהחיים ה'אמיתיים' נכשלו אנחנו הצלחנו, ואולי בגלל זה תמיד האמנו כשבאנו הנה ונאמר לנו - ישרא-בלוג, החיים זה כאן. מצאנו כאן בית, אבל יפה מכך, מצאנו כאן שכנים. 

כשכתבתי את השלט "אל תסגרו אותי" כדי להצטלם לידו ולשלוח לפרוייקט הזה, כל מה שהצלחתי להביא את עצמי לרשום היה "אל תסגרו אותנו". כי בראש ובראשונה, אני חושבת שזה אותנו, לא אותי, לא אתכם. גם אם זה לא תמיד נראה ככה, זה תמיד היה אנחנו, אותנו, כולנו. עכשיו זה הזמן של העולם לראות אותנו כמו שאנחנו, ולהשאיל לנו כוס סוכר לרפואה. אנחנו אופים פה את העוגות הטובות בעולם ויש לנו את מירנדה קר ובר רפאלי בפינה שלנו. הן פשוט לא שמעו עלינו עדיין. אולי הן ישמעו.