ביום השלישי הרעב מפסיק להציק והסיפוק נכנס לפעולה. גם אם מעולם לא כיוונתי לשם, כשמפשטים את הדברים הכל נשמע די זהה לכל אותן קלישאות שאתם קוראים עליהן במקומות אחרים. אמא שלי מעירה הערות נבזיות והגרון שלי נסתם בבת אחת. האוכל לא עובר ובקושי רב המים מפלסים את דרכם בתוך הצמא הנורא הזה של הבוקר. זה כל כך קל ומוכר להכנע. לפתוח את הארון ולהסתכל על כל הבגדים שפעם הייתי יכולה ללבוש מבלי להרגיש חנוקה. זה כל כך קל להאמין לפעמים שזה פיתרון-על לכל שאר הדפוסים השליליים. רק תהיי רזה ויתאהבו בך. רק תהיי רזה ולא תהיי כל כך עצובה. רק תהיי רזה, מה אכפת לך. אז אני מזיזה את האוכל עם המזלג קצת. גרגירי אורז לבנים במאות, אולי באלפים, נעים במעגליות כמו טורנדו איטי על הצלחת הפרחונית. אחר כך אני נועלת עליי את הדלת ונשכבת על הרצפה. אחרי כל כך הרבה שנים כבר לומדים לזהות את הדפוסים השליליים. להכנס למכנסיים הישנים, לאותן נעליים כבדות. כל הזמן להיות הבחורה הזאת, הבחורה האומללה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: