כל מה שאת צריכה עכשיו זה

אלימות פיזית נסבלת עבורי בהרבה מאלימות מילולית. אני אקח אגרוף לבטן על פני עלבון בכל יום בשבוע, אני אסדוק עצמות בשמחה כדי לא לגלגל בראש שלי שיחות שלא היו צריכות להתקיים מלכתחילה. אני נפעמת מעוצמת הבחילה כשהיא מכה בי, מאיך שהגוף דוחה את האיברים הפנימיים ומנסה לפלוט אותם החוצה בגועל כאילו אין לו צורך או רצון או אנרגיה להתקיים אפילו לשניה אחת נוספת.

אבל אני חושבת שאם הייתי יכולה להיות בלתי נראית הייתי יכולה לחיות בכל היופי הזה לנצח, לזגזג בין מהלומה להקנטה ולהשאר כל כך נקייה משנאה עצמית. היא לא עצמית בכלל, השנאה. אני רק עושה כמוכם לפעמים. בודקת מה זה נותן לעזאזל.