כל מה שאת צריכה עכשיו זה

העיניים של אפריים אדומות מעייפות. בפסח אין עבודה והמאפיה נשארת אטומה ומיותמת ממבקרים, אבל בימים שלפני החג ההמולה כמעט בלתי נסבלת. לחמניות חמות נחטפו כמו לחמניות חמות והאנשים נהרו כמו נחיל נמלים כדי לשבת על מעקה האבן שמחוץ למאפיה הקטנה שלו כדי להנות ממאפה חם ושוקו. כל יום בארבע בבוקר גיורא ואנדרס באים עם הטרנזיט ומעמיסים את ארגזי הלחם כדי לחלק בין המכולות של הקיבוצים. אפריים מכין קפה בוץ ואנדרס ששותה רק תה עם חלב תמיד מסרב בלבביות ומצביע על תרמוס אדום שתמיד נמצא איתו. הם שותים בדממה וכשהם מסיימים ויוצאים אל הדרך אפריים נכנס אל המאפייה ומתחיל להכין את הקוראסונים עם השוקולד שכל הילדים אוהבים לקנות בבוקר. כבר שלושים שנה שאפריים עושה את זה. לפני כן אבא שלו עשה את זה במשך ארבעים ושלוש שנים, ולפני כן סבא שלו, במשך עשרים ואחת שנה. את סבא רבא שלו פחות עניינה אפייה, ובימיו המאפייה היתה בית דפוס יוקרתי, היחיד בכל המחוז כולו. אפריים תהה לעיתים איך החיים שלו היו נראים אם סבא שלו לא היה מתמרד באבא שלו ומסב את בית הדפוס הקטן למאפייה התובענית בה עבד עכשיו 16 שעות ביממה, אבל התהייה הזאת מעולם לא נענתה בתשובה ממשית ואפריים קיבל את המציאות שלו במשיכת כתפיים אגבית. הוא היה איש קטן ומפוחד שמעולם לא התמרד במסלול שסלל לו אביו. המאפייה העסיקה אותו והסיחה את דעתו, היא סיפקה לו קשרים אנושיים מעטים, וכל עוד היתה פתוחה ומוארת הוא מעולם לא הרגיש בה בודד. גם בשעות הקטנות, המתות, תמיד היה מי שיבוא לקנות לחם עם זעתר או בורקס תפוחי אדמה, ואפריים תמיד היה נמצא שם עם חיוך ולחמניות זיתים קטנות שהיה מכין ומחלק בחינם ללקוחות נאמנים.

כשאנדרס וגיורא חוזרים מהחלוקה הם עוזרים קצת עם האפייה. בשבע בבוקר גיורא לוקח הפסקה ונוסע אל המושב כדי לקחת את הילדות מגרושתו אל הגן, ואפריים ואנדרס נשארים במאפייה. העברית של אנדרס מגושמת מעט עבור הילדים אז אפריים עומד בקופה ואנדרס עוזר קצת מאחורה. אפריים שמח שהוא שכר אותו כי הילדים שלו כבר גדולים ולא באים לעזור בתקופות הלחוצות כמו פעם. כשהם מסיימים לסדר את כל המאפים על המדפים המחוממים הם מתיישבים בחוץ עם סיגריה ואפריים שואל את אנדרס למה הוא החליט לבוא דווקא לישראל. אנדרס מסתכל על המאפרה המלוכלכת ומחייך. "נולדתי עם אוושה בלב שלי", הוא אומר בעברית רצוצה. "עוד לא בן שבוע וכבר, איך אתם אומרים, צרות צרורות אני הייתי. אמא שבוכה כל הזמן, דואגת. כל הילדים כל הזמן שיחקו, אני הייתי צריך להיות במיטה. בגיל עשרים ואחת חטפתי התקף לב ראשון, חודשיים לפני שהתחתנתי. אחר כך היו רופאים, עוד צרות. אני לא הייתי טוב כבר מההתחלה. אחר כך הייתי לא בסדר בראש, עצוב. עזבתי את ונצואלה באמצע הלילה, עבדתי קצת באיים סמוכים. באתי לישראל לפני שמונה שנים, אני חושב באתי למות פה". אפריים איפר את הסיגריה שלו ובהה באנדרס במבט מזועזע. "עזבת את האישה?", אנדרס הנהן. "עזבתי הכל. אתה קם בבוקר ואתה מגלה פעם אחת שאתה פצצה ויש עלייך שעון, אבל השעון לא טוב, אז מה אתה עושה? אתה מנסה להיות גיבור, אתה מרחיק את האזרחים קודם", הוא אומר ומשתעל. "אתה לא רוצה שהם יהיו לידך כשתתפוצץ, שיכאב להם מהאיך אומרים, מהבום הגדול, מהמסמרים שיעופו. אבל זה לא כמו שאפשר בסרטים, לסיים עם זה ודי. כולם רחוקים ואתה עדיין טיק טק טיק טיק, מתקתק, זה לא נגמר אחרי שעה וחצי עם הקרדיטים האלו. אתה צריך לחכות, וכשאתה מחכה אתה לא גיבור, אתה רוצה קרוב יותר, אבל אסור. להציל אותם ואז לחזור להרוג אותם בזה, זה השטן לא היה עושה. אז מה רחוק יותר מישראל, אפריים? איזה מקום טוב יותר להתפוצץ בו יש כבר?", הוא שואל ומחייך חיוך נבוך. הרעש של הטרנזיט קוטע את השיחה. גיורא טרק את הדלת בכעס. "צהלה הבת-בת זונה הזאת", סינן קללה כלפי אשתו לשעבר והתיישב על המעקה. "מה, מה אנחנו עושים?", שאל והוציא סיגריה מהחפיסה. "אין עבודה", אומר אפריים, "אז בינתיים אנדרס מלמד אותי שיעור חשוב באומץ. בוא. תקשיב, אולי נלמד משהו".