אני עדיין הילדה שמפחדת מארוחת הצהריים שלה. לצד הבריכה יש כיסאות נמוכים וכשאני מסתכלת עליהם אני תוהה אם אראה מגושמת מדי כשאתיישב. לפעמים אני מעדיפה לעמוד כי אני נראית יותר יפה. איזה טיפשה אני יכולה להיות, בחיי. כל הדודות שלי אוהבות אותי בדיוק כמו שאני, הן תמיד מבקשות שאעשה איזה סיבוב כשהן רואות אותי אחרי תקופה. הלב שלי לא מאמין לגילויי חיבה. אמא שלי עוקבת אחריי בעיניים שיפוטיות כשאני הולכת אל המטבח, "המכנס הזה לא עלה עלייך שנים" היא אומרת בלגלוג ומחכה שאסגור את המקרר. לפעמים היא מתנהגת כאילו אני שמנה דווקא, כדי להעניש אותה.
אני עדיין הילדה שמפחדת מארוחת הצהריים שלה. לא אכפת לי מה גברים חושבים על הגוף שלי, אני מעדיפה שהם לא יחשבו בכלל. כל התייחסות היא גירוי קטן ומעקצץ על קצות העצבים השחוקים שלי, יש לי בחילה מהפרעות האכילה. זאת לא בולימיה, זאת הקיבה שלי שמתכווצת בפחד כשאני שומעת מחמאה. אני לא מנסה למשוך תשומת לב לבעיה, אם החולצה שלי רחבה מדי או השמלה הדוקה זה לא בשביל שהעיניים שלכם ישבעו.
אני עדיין הילדה שמפחדת מארוחת הצהריים שלה. אין לי שום תמונה שלי רזה אבל זה מרגיז אנשים בחיי שעדיין זוכרים, הם מתעקשים לשאול מה קרה. אני חשבתי שאפשר למחוק את מופרעת האכילה בארוחת צהריים בריאה, במנת חלבון וגם מנת פחמימה.
אני עדיין הילדה שמפחדת מארוחת הצהריים שלה, כי כשהכל מתחיל להראות טוב הכל גם מתחיל להרגיש ממש רע.
אני יודעת דברים שאפילו לא חלמתם על שליטה. אני עדיין הילדה המטומטמת הזאת. אלוהים אדירים, איך אני עדיין הילדה המטומטמת הזאת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: