פואמות למגירה:)

גיליתי היום שמאוד קל להיות אופטימית.

כשאת שמה את המשקפיים הורודים שגורמים להכל להיראות טוב יותר, ולך לחייך.

גיליתי גם שמאוד קל להיות פסימית.

פשוט לשכוח את המשקפיים הורודים בבית ופתאום את לא רואה את מיליון הסיבות שה' נותן לנו כדי לחייך.

גיליתי שמאוד קל לעשות אותי מאושרת, אני מסתפקת בדברים הקטנים, צחוקים, חיוכים, אהבה, ואנשים שאני אוהבת מסביבי.

גיליתי גם שמאוד קל לעשות אותי עצובה, אפילו מדברים קטנים, ריבים טיפשיים, ניתוק קשר, מחשבה על היותי לבד והתרחקותם של האנשים שאני אוהבת.

למרות כל זאת, למרות כל הדמעות וכמה שיצא לי לבכות, האופטימיות נשארה.

זה שאתה עצוב או דיכאוני, לא אומר שאתה פסימי וזה שאתה שמח ומאושר לא אומר שאתה אופטימי.

אני יודעת שיש אנשים טובים בעולם, אני פוגשת כאלה מדי יום.

אני יודעת שיש מעט רוע בכל אדם, אני רואה את זה אצלי.

לפעמים כל מה שצריך לעשות, הוא לדבר עם כמה חברים טובים, לצחוק או לבכות על החרא שבחיים, לנשום עמוק ולזכור שהכל יכול לקרות.

לפעמים אפשר גם פשוט לכתוב פוסט בבלוג שיעזור לפרוק את המחשבות

אז..אולי כבר אין לי מוזה/השראה כדי לכתוב סיפורים ושירים קצרים על החיים..אבל בהחלט יש לי מחשבות שאותם אחלוק.

תודה על ההקשבה, ונתראה בפוסט הבא:)

(היי..זה עדיין בחרוזים!!)