פואמות למגירה:)

מכירים את זה שכולם אומרים שביזות יום א'?

אז לי זה קורה כל יום בשבוע, ואני בטח לא היחידה...

מלבד העייפות השבועית, משום מה כבר לא מחלקים לנו עיתונים ליד הבסיס..

זה מזכיר לי את התקופה בה הייתי בטירונות והעולם היה יכול להיחרב בלי שנדע...

כל יום מגיע עם ידע נוסף על האנשים סביבי ועל עצמי,

אבל עם פחות ידע על מה שקורה בעולם...

כמה שאני ג'ובניקית ויש קרביים שיחזרו הביתה רק עוד מאתיים שנה...

לא משנה מהו התפקיד וכמה הוא קטן במערכת..אם אתה עושה אותו כמו שצריך- זה מעייף!

כל החברות הקרביות שלי מתלוננות ולי אין זכות כי אני ביומיות...

האפליה הזו מתסכלת..כי אני כן עובדת קשה והעבודה שלי היא ברובה על המחשב אבל זה לא אומר שאני בסוליטר כל היום..

קיצר בשבוע הזה השביזות חגגה, אני מתה מעייפות וסתם התחשק לי לשאול את כלל הקוראים שלי שאלה..

כשהייתם/כשאתם מגיעים ליום ראשון אחרי הסופ"ש, גם לפני צבא, גם בזמן צבא וגם אחרי, נכון שעדיין נשארים שבוזים? אם לא ספרו לי מה הסוד?!?! :)

שיהיה אחלה סופ"ש!!אני מקווה שהוא יחזיר לכולנו את האנרגיה לקראת שבוע הבא!!

אה כן..ובבקשה שמישהו יסביר כבר לחזאים שא-י-ן ירידה בטמפרטורות?!?!?! ואם יש,אז זה רק בחלום שלהם/ במשרדם הקריר...יום טוב!!:)

גיליתי היום שמאוד קל להיות אופטימית.

כשאת שמה את המשקפיים הורודים שגורמים להכל להיראות טוב יותר, ולך לחייך.

גיליתי גם שמאוד קל להיות פסימית.

פשוט לשכוח את המשקפיים הורודים בבית ופתאום את לא רואה את מיליון הסיבות שה' נותן לנו כדי לחייך.

גיליתי שמאוד קל לעשות אותי מאושרת, אני מסתפקת בדברים הקטנים, צחוקים, חיוכים, אהבה, ואנשים שאני אוהבת מסביבי.

גיליתי גם שמאוד קל לעשות אותי עצובה, אפילו מדברים קטנים, ריבים טיפשיים, ניתוק קשר, מחשבה על היותי לבד והתרחקותם של האנשים שאני אוהבת.

למרות כל זאת, למרות כל הדמעות וכמה שיצא לי לבכות, האופטימיות נשארה.

זה שאתה עצוב או דיכאוני, לא אומר שאתה פסימי וזה שאתה שמח ומאושר לא אומר שאתה אופטימי.

אני יודעת שיש אנשים טובים בעולם, אני פוגשת כאלה מדי יום.

אני יודעת שיש מעט רוע בכל אדם, אני רואה את זה אצלי.

לפעמים כל מה שצריך לעשות, הוא לדבר עם כמה חברים טובים, לצחוק או לבכות על החרא שבחיים, לנשום עמוק ולזכור שהכל יכול לקרות.

לפעמים אפשר גם פשוט לכתוב פוסט בבלוג שיעזור לפרוק את המחשבות

אז..אולי כבר אין לי מוזה/השראה כדי לכתוב סיפורים ושירים קצרים על החיים..אבל בהחלט יש לי מחשבות שאותם אחלוק.

תודה על ההקשבה, ונתראה בפוסט הבא:)

(היי..זה עדיין בחרוזים!!)

כעס הוא רגש שלא נעלם בקלות.

הוא מגיע לרמות מטורפות

ורק אם אתה מוציא את הסיבה לכעסך החוצה

הוא מתפוגג לאיטו, אך לא לחלוטין.

בתגובה לכעס שיוצא ממך,

אנשים אחרים מתעצבנים ומוציאים את כעסם על אחרים.

כעס הוא רגש מדבק ומסוכן.

לעומתו, אושר הוא רגש טוב שנשאר לאורך זמן

ומתעצם כשאתה חולק אותו עם אנשים אחרים.

בתגובה, הם נהיים שמחים יותר

ומפזרים את השמחה לכל מקום אליו הם מגיעים.

לכעס ולאושר איכות מדבקת וקיימת בשניהם

היכולת לגרום לתגובות מהסביבה.

ההבדל הוא כמו בין סם לבין מים.

הכעס הוא סם מדבק שלא בריא לנו

והאושר הוא דבר חיוני שבסופו של דבר

כולם שותים ממנו:)