ראיתי מישהי שכתבה כאן והתחלתי לכתוב בעקבותיה ,
היום 18.4.12 ערב יום השואה , השנה ה16 שאני חוגגת אותו ..
הפעם המיליון שאני שומעת את אותם הברכות , את אותם הסיפורים בטקסים וכואב לי פי מיליון מפעם לפעם וגם עכשיו שאני כותבת הדמעות עולות לי והלב מתכווצץ , סיפור על אותם מליונים של יהודים שהיו שם שראו הכל שהרגישות כל , בגלל דתם , בגלל אמותם בגלל האישיות שלהם ההצלחות שלהם והגאווה שלהם .. מיליונים יהודים שהחיים של נקטפו בגלל מי שהם .
בתור נינה לניצולת שואה , הסיפור לוקח חלק עצום אצלנו במשפחה , תמיד סבתא היא הגיבורה הגדולה , היא תמיד יושבת ואומרת שאין יקרים לה מאיתנו שלא נריב כי אנחנו לא יודעת מזה לחיות בלי המשפחה שלנו , בלי האהבה של אמא או של אבא היא נותנת הכל , ורק רוצה לראות את החיוך שעולה לנו על הפנים .
לפעמים כשאני שוכבת לה במיטה ושואלת שאלות על מה שהיא עברה העיניים הכחולות שלה מתמלאות דמעות ,
להתייתם מהורים בגיל 16 ,
לראות את אמא נשלחת למשרפות עם אחותה על הידיים ,
להילחם על החיים של אחיותיה
להלחם על נפשה בעצמה ..
לשמור על שפיות
אני זוכרת יום אחד קצת אחרי גיל 6 היא באה אליי לגן אחרי שהתחננתי בטלפון לאמא שתביא אותה וסיפרה לנו , במתיקות שלה ברוך הטבעי שלה על איך היה אז , היא סיפרה בעיקר הדברים הטובים והעלימה את הפרטים הגרועים ביותר , נסתה ליפות לנו את המציאות , ישבתי לידה והחזקתי לה את היד הסתכלתי עליה בעיניים מלאות הערצה , על אשה גדולה , עם גדלות נפש שיושבת לידי וחשבתי על עצמי על איך אני הייתי מתמודדת ,
כל הילדים בגן אז , ישבו המומים היא הראתה את המספר שיש לה על היד וסיפרה איך שועל דיגדג אותה ברגל וכולם צחקו , כל כך טובה , כל כך אדיבה האישה הזאת , אוהבת ותומכת .. אז לא הבנתי את הסיפור , ראיתי את זה בתור איזה משהו קטן שקרה , איזה חוויה שסבתא עברה
בגיל 8 בערך בת דודה שלי מצד אבא עשתה עבודת שורשים והייתה צריכה לרעיין מישהו עם סיפור חיים מעניין ומשמעותי וכמובן בצד שלהם אין כזה , אז היא באה לסבתא של אמא , רשמה הכל שאלה שאלות , ופתאום נפתחה בעיניי הזוועה הזאת , כבר לא שועלים שמדגדגים אותה ברגל אלא משהו משמעותי יותר , ישבתי שם ולא הבנתי איך סבתא יכלה לעבור דבר כזה ,
משרפות ,
רכבות ,
מכות ,
עשרות מתים מול העיניים
הכנת נשק לנאצים , שהרג את המשפחה שלה ..
עשרות סיפורים שסבתא סיפרה שלא יוצאים לי מהראש , דימיונות , סוג של תמונות בראש בהם אני רואה את סבתא עומדת בתור לאכול, למחנה העבודה ומצטמררת, בכל שנה זה הופך קשה יותר , כואב יותר .. בכל שנה באותם יומיים שיום השואה בכותרות אני מתחילה להעריך את המשפחה שלי ולא להתעצבן על אמא או על סבתא על אחותי כי אני בסך הכל לא רוצה לדעת מזה בלעדיהן עובדה שאחריי 4 ימים בלי אמא הבית לא מתפקד , אני לומדת להעריך את החיים , למרות שלפעמים אני אומרת שבא לי למות כי רבתי עם חברה .
סבתא , את בן אדם מדהים , אני מעריצה אותך עכשיו גם יוולד לך נין חדש , השביעי במספר , את גיבורה , את אמיצה את דמות להערצה !
המשלחת של יא' נסעה לפולין לפני כמה שבועות , בכל שנה אני לא מבינה איך יש את האנשים שלא נוסעים לשם ..כי לא אכפת להם , כי הם מרוכזים בעצמם או כי הם לא מאמינים בחזרה למקום הזה הם מעדיפים לקחת את הימים באלה בתור ימי חופש מהלימודים ולעלות לפייסבוק תמונות שלהם מסטולים או במסיבות ,
כי היום זה מה שהדור שלנו יודע , אין לנו הערכה למה שיש לנו בידיים אין לנו הערכה לקדושת החיים , תמיד רוצים יותר בלי לחשוב על מה שיש לנו כבר , מחפשים להשיג יותר , לדרוס אחד את השני ולנצל .. ובצפירה לא באמת לחשוב על האנשים האלו , שבזכותם הם כאן , שנתנו להם את החיים ..
נזכור ולא נסלח !
על קיר של בית שם מצאו הוריה והיא מקלט קצר, כתבה גרטל בת ה-12 - מגרמניה:
" אני מאמינה בשמש, אפילו כשהשמש לא זורחת למעני.
אני מאמינה באהבה, אם כי טרם הכרתי אותה.
אני מאמינה באלוהים, אם כי לא הציל אותנו!!"
נזכור ולא נשכח את ששת המיליונים שלכל אחד היה שם וסיפור ועולם ומלואו
נזכור ולא נשכח שסיפור השואה לא גדל מתוך תרבות פרימיטיבית אלא מתוך מולדתם של ניטשה וגתה. האדם שנולד זך וטהור יכול להפוך במהרה לחיה ללא רגש ומצפון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
