יומנה של סיגני (או: הסאגה שנקראת "החיים שלי")
לא קל להיות מתבגרת במדינת ישראל, במיוחד אם את מאמינה באמת שלך. |
| 12/2012
 שתי מסכות על המדף
קשה להיות ניאו פגאנית כשאת יהודייה מבחינה אתנית, וקשה עוד יותר להאמין בניאו פגאניזם נורדי כשאת יהודיה מבחינה אתנית. למה? מצד אחד, אם אפילו תרמזי על כך שאת ניאו פגאנית למשפחה שלך - זה ייגמר ברע, והקהילה הניאו פגאנית בישראל קטנה מאוד עד בלתי מורגשת. קשה עוד יותר למצוא ניאו פגאנים אחרים אשר מאמינים גם הם באודין, בת'ור ובשאר האלים הנורדים ולקבל מהם הדרכה רוחנית. בעולם (כמעט) מושלם, אפשר היה לפנות לניאו פגאנים אחרים בחו"ל, אך ישנה בעיה ענקית: הרבה מאוד ניאו פגאנים נורדים (על זרמיו השונים, במיוחד כשמדובר באודיניזם ו-וודניזם) הינם גזענים ואנטישמים, כך שכשמדובר בלדבר על זה בפורומים של ניאו פגאנים בחו"ל, תמיד אני ארגיש לא רצויה, ואני אצטרך לשמור מאוד על אצבעותיי שמא אקליד משפט או אפילו מילה שעלולה לרמוז במידה כלשהי על מוצאי.
זה לא שאני מתביישת בכך שנולדתי להורים יהודיים, וזה לא שאני מתרחקת ממורשתי. זה שבחרתי נתיב שונה משל אבותיי לא אומר שאני מתביישת בדם שזורם לי בעורקים. מה שמציק לי במצב הנוכחי שלי הוא, שאני צריכה לתמרן בין שתי מסכות - המסכה של "האתאיסטית" (ואם יש דבר אחד שההורים שלי חושבים שהוא גרוע מאתאיזם הוא עבודת אלילים) והמסכה של "הפגאניסטית-שאין-לה-כל-קשר-ליהדות-או-לישראל".
אני יודעת שאנטישמיות לעולם לא תיעלם עם המרת דת או אמונה, אך אפילו אם את מתפללת לאודין ולא ליהוה - את עדיין תרגישי יהודייה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סיגני