חח פתאום החיים שלי הפכו לסרט אחד גדול.
שבת אולפנה. התבאסתי ממלא דברים מפגרים.
מוצש. התכוונתי ללכת לקנות קולה כי אין לכם מושג מה זה לראות ככ הרבה קולה, אבל מקס או פפסי או ארסי פרי או וואטבר, אבל שום דיאט.
אז חזרתי אחרי ההבדלה לבניין וראיתי את חברה שלי שוכבת במיטה שלי, והיא היתה נראית טיפה כחולה [נשבעת]. אז אמרתי לה "וואי, את נראית מתה", והיא התחילה לבכות. עכשיו, חוץ מזה שאנשים שבוכים זה מפחיד רצח [תמיד כשאני רואה מישהו בוכה, אני ישר בורחת], בדיוק בליל שבת היא אמרה כמה היא חושבת שלבכות זה מטומטם ושהיא בחיים לא בוכה ליד אנשים. אז שאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה לי שהיא עומדת למות. מפה לשם מתברר לי שהילדה לקחה בסביבות ה30 נורופן ואקמול.
[בחיי שזה נשמע כמו סרט, אבל באמת שזה אמיתי].
בגלל שיש לי בעיות מסויימות, קראתי לחברה שלי שתלך אליה, והיא באמת מלכה. היא הודיעה למחנכת ונשארה איתה [בשלב מסוים גם אני חזרתי] וגם הלכה איתה לבית חולים.
בשניה שהם נסעו, הלכתי לכיתה ריקה ובכיתי שם את חיי איזה שעה בערך, וחברות שלי התקשרו וסיננתי באטרף. ואז חברה שלי סימסה לי שהיא גילתה שזאת שניסתה להתאבד לקחה חלק מהכדורים שלה. עכשיו, הקטע איתה הוא שיש לה כדורים ממש מסממים נגד דיכאון כי היא היתה חותכת, ופעם בלי שהיא שמה לב, אותה אחת לקחה אחד מהכדורים שלה, אז תיארתי לעצמי שהיא מרגישה ממש אשמה אז סיפרתי לה איפה אני והיא באה, ואז בגלל שהיא היתה שם, כבר הייתי חייבת להפסיק לבכות. ואז אחרי הרבה זמן חזרנו לבניין אז הלכתי להתקלח וכשגמרתי, רציתי לצאת שוב לבכות, וחברה שלי ביקשה שאני אדבר איתה כשאני חוזרת. אבל בגלל שאני ככ חכמה יצאתי רק עם טישרט ומתתי מקור, אז חזרתי יחסית מהר, וחשבתי שהיא רוצה את הפלאפון שלי [תמיד היא לוקחת אותו בלילה כדי לשמוע מוזיקה], והלכתי. ואז היא קראה לי ושאלה אותי מה קרה בתכלס, ואז איכשהו יצא שישבנו ודיברנו עד 5 בבוקר, והיא סיפרה לי שיש לה איזה בעיה עם צומי [אה, כן?] ועם ביקורת עצמית כזה, אבל ברמה המתחילה. ואז כזה יום אחכ יצא שהיא לא קמה לא. בוקר, ובצהרים ישנו כי לא בדיוק ישנו בלילה, אז היא לא אכלה עד הערב. ואז כזה איכשהו יצא שאמרנו שנלך לקואופ שופ, ואיכשהו התברר שהיא לא אכלה משבת בלילה [כי גם בשבת היא די קמה להבדלה]. בשניה הראשונה היא היתה בשוק מעצמה, ואז היא כנראה קלטה שממש נלחצתי [ממש הכרחתי אותה לבוא איתי], והיא הבינה שזה מקור ממש טוב לצומי, אז היא פשוט לא אכלה כי "אין לה תיאבון": בעיקרון אני באמת חולה עליה והיא ילדה מדהימה, אבל באמת שהתעצבנתי. עכשיו, הקטע הוא שזאתי שניסתה להתאבד היתה שנה שעברה אנורקסית, אז אנשים שלא אוכלים ממש מכניסים אותי לסרטים. די ניסיתי להסתיר ממנה כמה אני דואגת, אבל זה לא ככ עבד לי [הממ הברזתי מכל ארוחה שהיא לא הסכימה לאכול באמצע, ישנתי כל היום, נעלמתי מדי פעם, הסתובבתי לבד, הלכתי לישון לבד והיא תפסה אותי בוכה לילה אחד. מעניין]. אז בגלל שהיא כזאת מדהימה, היא אכלה [תכל'ס, נראלי שבאמת לא היה לה ככ תיאבון]. ואחכ היא שאלה אותי אם זה היה בגללה כאילו כעעע, גם אם היא לא היתה אומרת לי על הביקורת העצמית הזאתי לא הייתי אומרת לה שכן, אז עוד עם זה??
ואיכשהו זאתי שניסתה להתאבד חזרה ביום רביעי, וזה ממש לא הגיוני, כי גם כשמשעים על """סתם""" דברים, זה ליותר זמן, ובאמת שבלילה היחיד שהיה שביקשתי כל הזמן שהיא תעשה משהו ואני לא מבינה מה הם חושבים. ואני פוחדת השמינית תעשה לי שחנש [כי אני מצאתי אותה בעיקרון] ואההה.
ואין לי למי לספר שום דבר מהחארטות האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
