יומני היקר לי מכל, שלום,

היום, ה 29/7, אחד מימי החופש הרבים שלי.

אמנם ימי ההיערכות לקראת שנת הלימודים הקרבה אמנם החלו, ואני כבר דר בקמפוס כבכל ימות השנה, אך כיוון שאני אדם חרוץ ודייקן תוכנית הלימודים שלי לכל השנים היתה מוכנה מבעוד מועד. פרט לרענון החומרים והכנתם אין לי יותר מידי מה לעשות פה, בניגוד למורים אחרים שמאבדים את עצמם לדעת ונלחצים מכך ששנת הלימודים קרבה והולכת.

יצאתי להתרענן עם קנקן מיץ דלעת אחר הצהריים, לתפוס מעט צבע בצל הערבה המפליקה, כשקרני השמש משתעשעים במי האגם, השתקפותם סינוורה אותי לעיתים. 

היה נחמד, לרגע לא התגעגעתי לימי כתלמיד פה בעצמי, לצערי ילדותי בהוגוורטס לא היתה נעימה במיוחד הודות לרביעיית פרחחים מאוד מסויימת.

התענגתי על אוויר הקיץ החמים וניחוח הפריחה המאוחרת. רוח חמימה ליטפה את פני ואפילו ענפי הערבה המפליקה ליטפו את פני בשלווה.

נשמתי מלוא ראותי.

צר לי שהחופשה בקרוב תסתיים, הלוואי שזה לא יקרה לעולם. הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוש שוב בתלמידי החצופים לבית גריפינדור. אמנם יש גם כמה תלמידים קצת פחות פעורים בבתים אחרים, אך כולם זבי חוטם קטנים ומעוררי בחילה. הנורא מכולם הוא הארי פוטר, כמובן. אני חש גל של קור בשדרתי בכל פעם שאני נזכר שהוא עתיד לשוב להוגוורטס בשנה בקרובה, ועוריי עוטה שכבה עבה של זיעה קרה.

אך אמש התלמיד הסורר והשחצן הזה הופיע בסיוטי!

ברגע שנזכרתי בו, פרץ אנדרנלין מנע ממני להמשיך לפוץ לי בצל הערבה, מיד זינקתי לרגלי והחילותי להקיף במעגלים את מקום מושבי לשעבר. האגריד חלף שם ונעץ בי מבט תמהה. הנהנתי לעברו וחשתי מעט מבוייש. אבוי לו להארי וטר, שאפילו כשאינו נוכך גורם הוא לי לבושה וכלימה!

מיהרתי לאיזור המוגלגים הקרוב, בהנחה ששם לפחות זכרו של פוטר לא ירדוף אותי. גיגלתי את שמי, וראו מה מצאתי:

אבוי לה לבושה! אני חושב שיש לי מושג כלשהו לגבי מפרסמי התמונות המביכות האלה... אמנם אני תוהה מאין פוטר יודע על תקרית התחתונים המביכה שארעה לי לפני שנים כה רבות, אך אני מניח שאביו מצא דרך להעביר לו את המידע, הוא לעולם לא היה מניח לניצחון השפל שלו על נער אציל כמו שהייתי אני לעבור ככה בשקט, בלי לספר זאת לצאצאי צאצאיו!

וכך, כולי רותח ומאדים (ואני שונא את הצבע הזה! זה של גריפינדור!), עזבתי גם את הקפה-אינטרנט המוגלגי בו שהיתי, לצערי לא הספקתי לסגור את הדפדפן והמוגל שהגיע אחרי לאותו המחשב זיהה אותי מהתמונות והחל לצחוק עם חבריו המוגלגים.

מיהרתי משם, טרם אתפתה להראות להם את נחת שרביטי, ושבתי לקרירות הלחה והנעימה של מעוני.

זהו. לעולם לא אצא עוד אל אור השמש. והפעם, באמת!

מסמפט למדי,

הפרופסור סוורוס סנייפ,

מורה לשיקויים,

הוגוורטס.