יוצאת לדרך חדשה

בשני האימונים האחרונים שלי אני מספרת על כמה קשיים שיש לי כמאמנת.

מתוסכלת מהקושי שלי לגרום למתאמנים להתחבר לתחושות הגוף  ולהעלות מתוך זה זיכרון. 

מתוסכלת מהקלות שבה אני נסחפת לסיפורים של המתאמנים, ולא תמיד מעזה לעצור אותם, להחזיר אותם לעצמם, לדבר על עצמם ולא על אחרים,

לשים לב לנשימה שלהם, לתחושות הגוף שלהם.....

למתאמנים קשה להיות בתוך התחושות שעולות, ובאופן טבעים "זזים" - לנושא אחר, לאדם אחר, ל"סיפורים לדוגמא"....במקרים מסוימים אנשים נבהלים מזה שהם כביכול התלוננו על מישהו אהוב וממהרים לספר לי כמה האדם נפלא וטוב לב וחכם ורגיש ובזה בעצם הם נמנעים מלשהות בתוך התחושה הקשה שעלתה. ברגע זה אני כבר לא יכולה לעבוד איתם עם הגוף, עם הנשימה. הצוהר שנפתח מייד נסגר. ואני מתוסכלת מזה שאני "לא מאמנת מספיק טובה" כדי לדעת להחזיר אותם בעדינות לסיטואציה, לעצמם, לתחושות ולרגשות. 

אני חושבת על עצמי מאמנת ומרגישה איזו דואליות. רוצה ולא רוצה. רוצה לאמן אבל לא מאמינה שאני מספיק טובה (האימונים האלה היו לפני המנטורינג האחרון בו אימנתי בהצלחה וזכיתי במשוב ממש טוב). רוצה לאמן אבל לא עושה הרבה כדי למצוא לעצמי מתאמנים חדשים. 

באימון הראשון מביניהם, התחושות שעלו בי הביאו אותי לזיכרון מהחצר בגן חובה. היו שם, בין היתר, ברזלים כאלה שהילדים היו עושים עליהם תרגילים בסיבובים שונים כמו הילדה בתמונה. 

השכנה שלי שפרה היתה איתי בגן, ובזיכרון עמדתי ליד המתקן וצפיתי בה עושה תרגילים - היפוכים וגלגולים קדימה ואחורה - שנראו לי יפים ואלגנטיים ואמיצים, בעיקר. בזיכרון חשתי באותה דואליות של רוצה לעשות כמוה אבל מפחדת. מפחדת ליפול ולהיפצע. מפחדת לפשל ושיצחקו עלי. רוצה - ויודעת שיש סיכוי שלא אצליח, אבל אם אצליח אהיה מאד מאד מרוצה מעצמי. עמדתי שם קפואה ומתלבטת - ואני לא זוכרת אם באותו יום או אחרי הרבה ימים של דואליות שכזאת - בסוף ניסיתי, והצלחתי. לא זוכרת אם הצלחתי בפעם הראשונה אבל לא זוכרת גם נפילות ופצעים ופאדיחות. הצלחתי והייתי מאד מרוצה מעצמי וזה היה ניצחון קטן ורק שלי כי לאף אחד לא היה באמת אכפת (חוץ ממני) אם אני עושה את זה או לא. 

כשהמאמן שאל אותי אם הכל היה אפשרי אז, בגיל 5, מה הילדה היתה יכולה לומר או לעשות - עלו לי כל מיני אפשרויות. 

לבקש משפרה שתלמד אותי איך היא עושה זאת.

לבקש מגננת שתלמד אותי או שתשמור עלי כדי שלא אפגע.

אבל המאמן הציע לי אפשרות שלא חשבתי עליה: ללכת משם. לא לעשות את התרגיל. 

וכשהוא הציע לי - וגם כל השבוע אחרי כן - האופציה הזאת התהפכה לי בבטן. כי היא לא עלתה בדעתי בכלל. 

וכשחשבתי על ההקשר - לאמן או לא לאמן - על האופציה לומר לעצמי שהאימון הזה הוא נהדר והוא מחולל פלאות עבורי ועבור אחרים אבל אני פשוט יכולה לבחור לא לאמן בעצמי - עלו לי תחושות קשות בגוף. והסתובבתי איתן כל השבוע. ובאתי אליו עם השאלה הזאת באימון הבא, כי מה הוא אומר בעצם? שאולי באמת עדיף שלא אאמן?

והוא חייך את החיוך הטוב והמיטיב שלו ואמר לי - מה פתאום? אבל רק אם תסכימי שיש אפשרות לא לאמן, תוכלי לבחור להישאר מאמנת. זו זכות לאמן, זו לא חובה. כל כך פשוט.

וחשבתי על זה שאמנם לא עשיתי צעדים מרחיקי לכת לגייס מתאמנים אבל מעולם לא דחיתי אפשרות לאמן כאשר זו נקרתה בפני. ושאלתי את עצמי האם עשיתי זאת כי חשבתי שאני חייבת או כי באמת רציתי. לא יודעת. כן יכולה לומר איזה מתאמנים שמחתי כשסיימו להתאמן ואיזה הצטערתי שהפסיקו. 

רוצה לאמן אבל יש חששות. מהציפיות של המתאמנים, למשל. אולי לא אספק את הסחורה. אולי לא אדע לתת את השירות המעולה שהמאמן שלי נותן לי. שוב - שאני לא מספיק טובה. מצד שני סאטיה עובדת, אני סומכת על השיטה. והוא אמר שגם ההווייה שלי עובדת. שזו לא רק השיטה. 

בעצם, אני חושבת, כמה זמן וכמה מתאמנים יעברו עד שארגיש שאני יודעת מה אני עושה? וברור שאין תשובה לכך. ואני חושבת על מיומנויות קודמות שלמדתי מאפס, ושתמיד היה לי מנגנון שסיפר לי שבעוד כמה זמן או כמה תרגולים - אדע, אשלוט, זה יבוא לי טבעי. 

איך ידעת, הוא שואל?

באמת שאלה טובה. בעצם זו מסקנה שהמשכתי להוכיח שוב ושוב בכל פעם שלמדתי משהו חדש. כבר היו לי הוכחות שכך זה פועל אצלי. מניסיון. 

לנגן, לדבר שפה חדשה, ללמוד קטע בעל פה בבית הספר או בגדנ"ע...ואז נזכרת בקורס מכי"ם בגדנ"ע בין כיתה ט' ל-י'. הנחיות לכיוון וירי. "צפה אל המטרה, עצום עין בלתי מכוונת..." וכו. אגב : את רמות ההקשבה בסאטיה ועשרת עקרונות סאטיה אני לאו דווקא זוכרת לגמרי בעל פה. 

כשרק ראיתי את רשימת ההנחיות אז בגדנ"ע לא הבנתי איך אוכל ללמוד את זה. אבל משהו בראש הזכיר לי, שבכל פעם שניצבתי בפני משימה כזאת בעבר, בסוף (לא יודעת להגדיר מה זה בסוף) הצלחתי. והמתכון היה: למידה, תרגול, זמן. הזמן לא ברור, אבל לפעמים היה יעד של זמן. כמו בקורס ההוא. כמו בבית הספר. לפעמים - כמו בלימוד האנגלית כשעברנו לגור בארה"ב - לא היה יעד של זמן. וזה לקח כמה שזה לקח. ובדרך כלל זה לקח פחות זמן ממה שחשבתי שזה ייקח. אבל בקורס מאמנים התרגול בכיתה הלחיץ אותי עוד יותר, ומעולם לא הרגשתי שעשיתי זאת טוב. 

והמאמן מחזיר אותי לקורס מכי"ם בגדנ"ע. לא היה קשר של ממש בין המשפטים בהנחיות לירי. אבל ידעתי שבסוף אהיה "אחרי זה". והוא משקף לי שיש אלמנט של סוף. אני אלמד משהו ובסוף אדע אותו. תוך זמן מסוים.

אז, הוא שואל, איזו מגבלה יצרת , איך סידרת את זה לעצמך? איזו מסקנה יצרת לגבי זה?

אני שותקת. נושמת. 

המסקנה העיקרית היא, אני חושבת, שיהיה רגע כזה של "אחרי". למדתי מספיק, תרגלתי מספיק, עבר מספיק זמן ואז אשלוט במיומנות שאני מנסה לרכוש. היתה ודאות. משהו שמרגיע את הבהלה. סיפור שסיפרתי כדי להרגיע את הפחד ולאפשר לי לקפוץ למשימה, להתחיל את התהליך.

מסקנה נוספת היא שלא משנה מה המשימה, אני אצליח. זה תלוי רק בלהסכים לנסות, לתרגל וזמן. והאמת היא שעכשיו אני חושבת שייתכן שזו מסקנה מגבילה, כי ייתכן שלא כל דבר שאנסה ואתרגל ויעבור זמן : אצליח. 

והוא אומר: אז יש כאן בהלה שאת מנסה להרגיע עם הניסיון שלך בהתנסויות קודמות. אבל במקרה של האימון זה לא עובד. כל תרגול שהיה לי בקורס רק הכניס אותי לעוד יותר בהלה. בגלל זה אני כל כך מפחדת לתרגל במנטורינג. כל הזמן יש לי תחושה של כישלון, חוסר מיומנות, אין לי מושג מה אני עושה וכו. 

ותוך כדי שאני מדברת עולות לי דמעות, מתחילה צרבת מטורפת - והוא שם לב, עוצר אותי, מבקש לשמוע מה קורה בגוף. מבקש שאשהה עם התחושות. שאשים לב לנשימה. הצרבת משתוללת, גורמת גם לשיהוקים קטנים. 

אז המנגנון הישן שלי לא משרת את עצמו הפעם, לא מרגיע את הפחד. והציפיה שהוא יעבוד עוד מזינה את הפחד. 

אז אם היית יכולה לעשות אחרת כילדה באותה סיטואציה, הוא שואל, מה היית עושה? אם היית יכולה לעשות הכל?

אז שוב, אני חושבת בקול רם, יש את האופציה של לא ללמוד בעל פה. לא ללמוד את המיומנות. לבחור לא להיכנס לתהליך הלמידה בכלל. 

אבל מעבר לכך שזה נדרש, אלה דברים שרציתי, דברים שאחרי שידעתי אותם מאד שמחתי.

נכון, הוא אומר, אבל זה מה שקיבע את המנגנון. 

נכון, אז הייתי יכולה להחליט שאני לא לומדת. 

ועכשיו פתאום בא לי רעיון, שאם הייתי חושבת שאני לא חייבת ללמוד את זה, אז זה היה מרגיע אותי ואז כן הייתי מסוגלת. מן הפוך על הפוך כזה.

הייתי גם יכולה להגיד שזה מאד מפחיד אותי. אם הכל היה אפשרי, הייתי אומרת את זה למפקדת בגדנ"ע או לחברות בקבוצה. ואני פונה למפקדת דימיונית ואומרת:

"זה ממש מבהיל אותי, אין שום סיכוי שאלמד את הגיבוב של המשפטים האלה בעל פה" אבל ישר עולה לי הקול הזה שאומר "בטח שתלמדי, תמיד את לומדת" זה יותר חזק ממני. 

ואני מוצאת שזו בעייה לדמיין מה הילדה היתה עושה שונה ממה שעשתה, כי אז - בגיל 15, המנגנון עבד כרגיל והתהליך הצליח. אני מנסה בכל זאת.

אני יכולה להציע לחברה שתלמד איתי, אבל נראה לי שגם ככה למדנו יחד, בחנו אחת את השנייה

אבל להגיד את זה למפקדת - שאני מפחדת להיכשל. לשאול אותה - מה יקרה אם אני לא אצליח?

אולי יעיפו אותי מהקורס. 

הוא מניח שזה לא נשאל כי לא היתה האופציה וגם כי לא היתה ברירה אלא להצליח.

נכון, אני אומרת. גם בבית הספר לא היה מצב שלא אצליח ללמוד קטע בעל פה. באמת מה קורה לתלמיד שלא מצליח? מעולם לא הבאתי את זה בחשבון. מה יהיה העונש? מה תהיינה ההשלכות? לעולם לא הייתי מעזה לשאול. 

ועכשיו הוא מבקש שאשאל את המפקדת -" מה יקרה אם לא אצליח? זה נראה לי נורא קשה. אין בעצם קשר בין המשפטים, משהו שיעזור לי לזכור. מה תעשי לי אם אני לא אצליח? " ואני נשמעת לעצמי כל כך לא אני. הוא שם לב שהנשימה שלי נעצרת, ואני לוקחת נשימה עמוקה. גם אז, האוויר עובר דרך הצרבת שלא מרפה. לוקחת עוד כמה נשימות. מפהקת. הגוף עובר משהו. שמתי לב שתמיד אני מפהקת כאשר משהו משתחרר. 

דמיינתי את עצמי לוקחת את הקיטבג ונוסעת הביתה. בגלל שלא הצלחתי ללמוד את ההנחיות. או יותר גרוע מזה - עולה לי רעיון חדש לגמרי - להישאר בקורס, ולהיות זאת שלא יודעת.

"בראבו", הוא אומר לי בשקט האופייני לו. "בראבו. ואני רואה שזה ממש בלתי נסבל לגוף שלך".

אני מפנה את תשומת לבי לגוף, לאי נוחות העצומה, לצרבת, לדמעות, לנשימה. לוגמת מכוס המים שתמיד מוכנה לידי, לוקחת מגבון. נאנחת. 

הוא ממתין בסבלנות שאטפל בגוף שלי, ואני מייד רואה את ההקשר: החשש לאמן, החשש שאני לא מספיק טובה. התחושה שאני זו שלא יודעת. וזה לא עוזר שאני מקבלת משובים טובים. כי בתחושה שלי אני לא מספיק טובה.

והוא אומר שיש לנו עוד 5 דקות, ושואל עם מה אני יוצאת מהשיחה.

ואני מבינה שזו התחושה שאני חיה בה כבר הרבה זמן. כן אני מאמנת, אני משתתפת במנטורינג, אני מדברת וכותבת על האימון, אני חיה אותו - אבל אני חיה בתחושה שאני לא מספיק טובה כמאמנת. זה כל הזמן היה לידי אבל עכשיו הבנתי את זה בבירור. וקשה לי עם זה. 

ואז אני מבינה שזה אפשרי לאמן וללמוד את זה תוך כדי. והוא אומר שאם אסתכל על "טובה" "לא טובה" או "מצליחה" ו"נכשלת" אז לעולם לא אפתור את זה. בעצם זה תרגול אינסופי. אין כאן נקודה של "אחרי", לא לומדת בשביל להשיג משהו. זה לימוד ותרגול מתמשך. 

"ולא יקרה כלום אם לא תדעי" הוא אומר. אם את שואלת "מה יקרה אם לא אצליח ללמוד את זה?" לא יקרה כלום. אף אחד לא יגיד לך ללכת, לא יגידו לך שאת לא מספיק טובה. האישור כבר לא צריך להגיע מבחוץ. רק מתוכך. 

ואני מרגישה שמשהו השתחרר בי בפנים - ובאמת באימון במנטורינג שבוע אחרי כן משהו היה יותר רגוע...בטוח...שלם