יוצאת לדרך חדשה

באימון שלי אני מספרת למאמן שלי על רגע שבו עלתה בי תגובה חסרת פרופורציה בנושא שכבר חשבתי ששחררתי.

T ואחיו משכירים את הקליניקה שהיתה של אבא שלהם (שהיה רופא) ומחלקים ביניהם את הצ'קים של שכר הדירה שווה בשווה.

T טיפל בעניין הזה עוד כשאביו היה בחיים והפסיק לקבל חולים בקליניקה. הוא דאג להסב את ייעוד הקליניקה למגורים, הוא שיפץ את הדירה והוא דואג להשכרתה מאז ועד היום. אחיו רק מקבל בכל חידוש חוזה את הצ'קים שלו.

אני זאת שדואגת להפקדת הצ'קים שלנו, ולמסירת הצ'קים לאחיו.

בשבוע שעבר אחיו התקשר ושאל אותו מה קורה עם הדייר כי הוא ראה שנגמרו לו הצ'קים.

החוזה התחדש בקיץ ולכן זה היה מוזר שנגמרו לו הצ'קים, ו-T שאל אותי אם אני זוכרת שמסרנו לאחיו את הצ'קים שלו אחרי חתימת החוזה האחרונה.

לכאורה - שאלה פשוטה ותמימה לחלוטין.

בפועל הגוף שלי הגיב.

חשתי מותקפת, מואשמת. 

בפועל ידעתי שמסרנו לאחיו את הצ'קים בחתונה משפחתית בה נפגשנו באוקטובר. לא זכרתי כמה צ'קים היו במעטפה, אבל בפירוש זכרתי שהעברתי לגיסי את המעטפה.

אבל באותו הרגע כל מה שידעתי לא היה רלוונטי. הגוף שלי הרגיש שאני תחת התקפה, האשמה.

אצלי בראש מעטפה עם צ'קים של שכר דירה אמורה להכיל 6 צ'קים (6 נשארים אצלנו להפקדה), ואם נגמרו לגיסי הצ'קים כבר אחרי חצי שנה משהו לא בסדר. 

משהו לא בסדר.......אני לא בסדר!

מצד אחד אני יודעת שעשיתי הכל כמו שצריך, ומצד שני משהו לא בסדר, וזהו - אני אשמה. אומרים לי משהו - ואני אשמה. 

קשה לי לנשום. גם עכשיו כשאני מספרת על זה. כבד לי על החזה, משהו לוחץ ומקשה על הנשימה. 

יש לחץ וחום באזור הראש. 

ומתוך האשמה אני כועסת ומאשימה את T בחזרה.

"מה אתה רוצה? כל מה שהיה אצלי אני נתתי!" לאט לאט נזכרתי בעובדות: בחידוש החוזה הקודם גיסי בא אלינו הביתה וקיבל את הצ'קים, ובפעם האחרונה נפגשנו בחתונה של בת דודה ונתתי לו את המעטפה. 

T לא זכר בדיוק מה היה, והתחיל לומר שאולי הדייר חתם רק לחצי שנה הפעם....

ואני המשכתי להתקיף: "אני לא יודעת לכמה הוא חתם, אתה זה שחותם על החוזים, מה אתה רוצה ממני? למה אתה שואל אותי? החוזה אצלך" בכעס. 

ונהייה לי חם ואני מתחילה לפשפש במעטפות ההפקדה שאני תמיד מכינה מראש וראיתי שגם אצלנו הצ'ק האחרון הוא לפברואר.....ואז מתרגזת עוד יותר. "למה אני בודקת מעטפות בכלל??? לך לחוזה ותבדוק מה רשום שם!" בקיצור - קלאסי! תגובה חסרת פרופרורציה שלא באמת קשורה למה שהתרחש באותו הרגע במציאות. 

והמאמן מבקש ממני לבדוק מה התחושה שהכי נוכחת. הכובד של הנשימה הכי חזק. 

והוא מבקש שאראה מה זה מעלה לי מהילדות.

אוטומטית קופצות לי כל תמונות הילדות בהן אבא שלי שואל אותי משהו, ואז אני לא רק מרגישה מואשמת, אני באמת מואשמת.

זה בעצם ממשיך לקרות גם לאחרונה, כשהורי מתארחים אצלי ואבא טוען שהעלמתי לו זוג גרביים בכביסה. התגובות של אבא שלי לא השתנו עם השנים.

אבל אני נושמת לתוך התחושה ומחכה שיעלה זיכרון קדום יותר. ואני שמה לב שעולות לי תמונות מאוחרות יחסית, מתקופות שאני כבר בוגרת.

אני מחכה, נושמת בתוך התחושה, והמאמן מחכה, וכאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. 

בחוץ בבית ספר סמוך צלצול ההפסקה מנגן איזה שיר....

ועולה לי זיכרון שכבר עלה פעם באימון. זה קורה הרבה - יש מתאמנים שעובדים על אותו זיכרון ילדות שוב ושוב מכל מיני זוויות, ובכל פעם מגלים הקשרים חדשים.

בזיכרון שלי הייתי בת 13 בארה"ב, ו-ק' החברה שלי, זו שהיתה לי איתה מערכת יחסים בעייתית, ישנה אצלי בסופשבוע. זו היתה הפעם היחידה שהיא ישנה אצלי. בבוקר רצינו לצאת לטייל עם האופניים ואמא שלי הכריחה אותנו לקחת את אחי איתנו. אמא שלי לא אהבה את ק' ואני באמת לא יודעת איך היא הסכימה שהיא תישן אצלנו אז, אבל היא כנראה לא רצתה שאהיה איתה לבד. נסענו שלושתנו כל אחד על אופניו, והגענו עד לבית הספר שלנו. שם ק' לקחה משום מה את אופניו של אחי והתחילה לעשות איתם כל מיני פעלולים, סלאלומים, בלימות פתע - והצמיג הקדמי נקרע לגמרי. 

"איך הגבת כשהתפנצ'ר הגלגל?" שואל אותי המאמן. והאמת שלא התרגשתי מזה, ולא זוכרת אם כבר חששתי מהתגובה בבית. חזרנו הביתה ברגל, מובילים את זוגות האופניים לצידנו.

כנראה ש-ק' הלכה הביתה ואז אבא צעק עלי למה לא שמרתי על האופניים של אחי, ולמה אני לא יכולה לשמור טוב יותר על הרכוש שלנו. מצד אחד היה לי חשוב לומר שלא אני עשיתי את זה אבל מצד שני הם גם ככה לא אהבו את ק' אז לא בא לי שיכעסו עליה גם בגלל זה. בפועל חטפתי על זה שנתתי לה לעשות את זה בכלל. שלא מנעתי בעדה. והמאמן שואל מה בדיוק הוא אמר ואני שמה לב שאני זוכרת בעיקר את הצעקות. לא כל כך את התוכן. והוא שואל אם ק' היתה לידי כשהוא צעק ואני חושבת שלא. לא זוכרת אם היא לקחה את התיק והלכה הביתה או שאמא שלה אספה אותה...לא זוכרת את הפרטים.

לא זוכרת אפילו מי קיבל את פנינו בבית, מי היה הראשון ששם לב שהצמיג של אופניו של אחי קרוע.

אני רק זוכרת את הרגע שאבא ראה את הנזק והתחיל לצעוק. ק' לא השתתפה כבר בחלק הזה. אפילו לא כעסתי עליה. ועד שהוא לא התחיל לצעוק בכלל לא עשיתי עניין מהנזק שנגרם. לא זוכרת. אני נבהלתי מאד מהצעקות של אבא, אמרתי לו שהיא עשתה את זה אבל לא בכוונה - למרות שמה שהיא עשתה לאופניים היה די מועד לפורענות. אבא צעק שזה חוסר אחריות, וזה ציוד שלנו, ושאין לי שום ערך לרכוש. אולי הוא גם אמר "איזה חברות יש לך? מה את מביאה כאלה חברות הביתה? מה זה הזלזול הזה ברכוש של אחרים?" ואני התחלתי לבכות, לומר שאני מצטערת, שלא היתה לי שליטה על זה. וכאן אמא שלי הצטרפה - והתחילה לצעוק שאחי עלול היה להיפגע כי ק' נסעה בפראות...ואני חשבתי לעצמי "את דחפת אותו שיבוא איתנו" למרות שממילא אנחנו לא אמורות להעמיד אותו בסכנה. אבל אם ק' מסוכנת אז למה הכרחת אותנו לקחת אותו איתנו? לא זוכרת איך זה נגמר. זוכרת אותי בוכה, זוכרת את הצעקות שלהם, את עצמי מפסיקה מהר מאד להצטדק, משתתקת.  

והמאמן שואל אותי מה קורה לי בגוף עכשיו. לגמרי קשה לי לנשום, כאילו יש נעל שדורכת לי על החזה וקצת לחץ בראש ובפנים. אני כועסת. אני כועסת על ק', ועל עצמי שאיפשרתי לה, וכועסת על הורי על איך שהם הגיבו. וקורה לי מה שקרה לי הרבה - שהייתי רוצה לגלגל את הזמן לאחור ולא לצאת לטיול הזה. כאילו בתחושה הילדית שלי, מרגע שיצאנו מהבית מה שקרה היה בלתי נמנע. לא הייתי צריכה לצאת. זו המחשבה שחלפה לי באותו רגע. "אוף, בשביל מה הייתי צריכה לצאת? הייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא ייצא מזה". זאת האשמה, הוא אומר לי. ואני זוכרת שכשהייתי קטנה יותר התחלתי לקרוא לזה "ההרגשה של 'אחרי'". וכשאני מספרת לו את זה עולה לי בכי. תחושה של "אבוד לי" קרה משהו שאני לא יכולה לתקן. אבל אני פשוט לוקחת את הכעס ומפנה אותו לעצמי. shouldn't have....אם לא הייתי עושה משהו זה היה עדיף. אמא שלי אומרת שזה הזמן (tense) בדקדוק האהוב על אבא שלי: Past Unreal Conditional או משהו כזה. וכך הוא גם התנהל מולנו ואת זה כנראה הפנמתי. 

אני נושמת, החזה נפתח קצת. המאמן מבקש ממני לשהות בתוך זה עוד קצת. כל השרירים שלי מכווצים. לא ממש בכיתי אבל בתחושה זה מרגיש כאילו בכיתי שעות. זה כאילו דבר קטן כל כך. ממש לא, הוא אומר. תחשבי על ילדה שנקרע הצמיג והיא חושבת "בסך הכל צמיג, לא קרה כלום" ואז היא מגיעה הביתה ושמים עליה גם חוסר אחריות וגם שהיא יכלה לפגוע באח שלה. זה מפתיע. לא היית מוכנה לדבר כזה. כנראה הופתעת בכל פעם מחדש למרות שזה קרה שוב ושוב. צריך להסתכל על המנגנון שהילדה יצרה, שהיה מובנה אצלה, שאמרה "שטויות, לא קרה כלום, אולי אני אעבור מתחת לרדאר ואחליק את זה" ואז היא היתה מופתעת בכל פעם מחדש. כך היתה נמנעת מלחוות את האשמה או את הפחד לקראת הכעס שיגיע. 

אני נזכרת שדפוס ההאשמה תמיד היה, ופיתחתי כבר מנגנון שמסדר את זה. ה"לא הייתי צריכה"...זה מנגנון של אבא שלי. ככה הוא חי. לולא. ספגתי את זה. אם לא היית עושה ככה, אם לא הייתי עושה ככה. עם השנים התפטרתי מזה...חשבתי שהתפטרתי מזה. 

והמאמן מבקש שאקח נשימה ואפעיל את הילדה, אם היו לה כוחות והיתה יכולה לעשות הכל, מה היתה עושה או אומרת.

ואני חושבת שאם לא הייתי כזאת מפוחדת, אם הייתי יותר אסרטיבית, אז כבר כשזה קרה הייתי מטילה על ק' לשאת באחריות, לקחת את האופניים הביתה ולתקן. הייתי מגיעה הביתה ומספרת מה היה, אבל במצב שזה כבר היה בטיפול. ייתכן שגם ככה הייתי חוטפת צעקות מה פתאום נתתי לה לקחת את זה הביתה.....אבל זאת אפשרות אחת. לא ידעתי באמת אבל היתה לי תחושה שהיא ילדה קצת מוכה. היא היתה מבינה את זה אם הייתי אומרת לה "תקשיבי, אין מצב שאני מביאה את זה ככה הביתה, קרוע, אני אחטוף מהורי. קחי את זה הביתה ותתקני." ואני נושמת עמוק כי אני מרגישה שאין סיכוי שהייתי מסוגלת להגיד את זה, לא אז ולא מאז. 

והמאמן שואל: הילדה יכלה לשקר, לשלוח את ק' הביתה עם האופניים הפגועות ולספר בבית שהיא היתה צריכה אותם כדי להגיע הביתה? ואז בכלל לא היו יודעים שקרה משהו?

אני חושבת שבאופציה הזאת היו צועקים עלי מה פתאום נתתי לה לנסוע הביתה באופניים (ועוד של אחי), כי אם הם יודעים על הנזק, אז זה יותר הגיוני שנתתי לה כדי שתתקן אותם. היתה הרבה חשדנות אצלי בבית. לא נותנים לאנשים ככה סתם.

אז מה עוד היית עושה אם היית יכולה?

לא זוכרת אם היה עלינו כסף.. אולי הייתי מחפשת מקום לתקן... לא סביר שהיה לי מספיק כסף, אם בכלל. אם הייתי חושבת על זה בכלל...אם היה לי מושג איפה מתקנים צמיגים של אופניים...

או ש...

ברגע שהגעתי הביתה אולי הייתי מבקשת מ-ק' שתישאר איתי ותהיה עדה כשסיפרתי להם. אחי היה עד אבל אני לא זוכרת את המעורבות שלו בעניין. הוא בטח כעס כי היא הרסה לו את האופניים. 

מה עוד?

הייתי יכולה להגיד לאבא שאני לוקחת את האחריות על עצמי ואדאג שזה יתוקן. שלא ידאג לזה. 

הייתי יכולה לשקר ולומר שאני עשיתי את זה. מורידה לפחות את ההאשמות כלפיה. 

מה את אומרת לאמא בזמן שאבא מאשים אותך והיא זורה עוד מלח על הפצעים? לא כדי לסדר את האירוע אלא כדי לדבר על זה שהיא עכשיו מאשימה אותך על עוד משהו בזמן שהוא כבר צועק עלייך?

ואני מבינה לאן הוא חותר אבל זה נראה לי בלתי נתפס להגיד לאמא "במקום להגן עלי, במקום להיות לצדי, את מחממת את אבא עוד יותר! מה את מכניסה את זה פתאום , זה לא קשור!"

את יכולה להגיד את זה לאמא שלך?

זה ממש נראה לי בלתי נתפס. אני נושמת עמוק. זה כל כך טבעי לי שהם מלבים אחד את השני. 

אז אם היית יכולה לשבור את זה? 

אני צוחקת. קשה לי. אני מוכנה לנסות. ואני מנסה "אמא תפסיקי זה לא לעניין, אבא כבר צועק עלי, זה לא קשור" וזה נשמע לי לא אותנטי. 

אל תנסי להגיד את זה יפה. 

היום יותר קל לי לדבר לא יפה. אז? בשום אופן

תגידי את זה הכי מלוכלך, הוא מציע.

מלוכלך? כמו שלא מדברים אל אמא? אני לא יכולה להגיד אמא סתמי את הפה. 

הנה אמרת. אם היית יכולה היית אומרת סתמי את הפה?

לא, הייתי אומרת "אמא די, תפסיקי. אבא כבר צועק עלי. בבקשה אל תצעקי עלי גם. אל תוסיפי לי". זה מרגיש יותר אמיתי למרות שגם זה בלתי אפשרי

זה מצוין. כל הכבוד שהלכת עם זה.

וגם עליו : לא יודעת אם הייתי צועקת עליו, עם אבא לצעוק זה רק מלבה. הייתי אומרת "טוב, בסדר. אז נקרע צמיג. אפשר לתקן. אל תצעק עלי." בחיים לא חשבתי להגיד את זה. זה לא משהו שאי פעם חשבתי שאפשר להגיד. 

קחי אוויר כי יש לנו עוד 3 דקות

הרבה אוויר אני צריכה

בדקות שנשארו תראי אם את רואה את החיבור להיום

אני חושבת שכל הזמן ראיתי חיבור, ברור לי שהרבה פעמים אני מגיבה ל-T כמו אל אבא, אבל פה בדיוק ההבדל בין אחריות לאשמה. לא יכולתי ולא יכולה באמת להיות אחראית אם אני כל הזמן תקועה באשמה. כי אם אני אחראית בתור ילדה אני לא נותנת ל-ק' בכלל לשחק עם האופניים של אחי. ואני באה הביתה וישר מצליחה לומר לאבא שלא יצעק עלי, בסך הכל נקרע צמיג.

ואם אני אחראית אני רגועה ואומרת ל-T "בוא נבדוק את החוזה, ניזכר מה היה שם בעצם, למה חסרים צ'קים"

אם אני אחראית אני מבינה שייתכן בהחלט שעשיתי טעות והמעטפה עם הצ'קים נתקעה אצלי ושכחתי בכלל לתת אותה לגיסי בחתונה. זה קורה. זה לא מה שקרה, אבל זה עשוי לקרות וזה לא כזה נורא. העיקר שאם אני אחראית ולא אשמה, אני יכולה לבדוק בנינוחות את מה שקרה. לא להיכנס להיסטריה. זה הקשר לדעתי. אני לא צריכה להפעיל מנגנוני הגנה, פשוט מתייחסת לדברים שקורים.

זה נשמע לי מדויק, אומר המאמן שלי. T אומר משהו ואת נפגשת עם משהו שכביכול קרה באשמתך והוא לא בר תיקון

והצורך הזה מייד לכעוס בחזרה זו ההתנהגות של אבא שלי. אז אני מגיבה אל T כאילו הוא אבא מאשים, ואז אני הופכת לאבא המאשים בעצמי. מואשמת ומאשימה, מיותר לגמרי!

טוב, אז חשבתי שכבר הסרתי את השכבה הזאת של אשמה/האשמה....מסתבר שלאשמה יש הרבה שכבות. אבל משהו בכל זאת השתחרר....