יוצאת לדרך חדשה

הרבה פעמים שואלים אותי מה ההבדל בין אימון סאטיה לבין אימונים אחרים או טיפולים פסיכולוגיים. 

כיון שאני לא פסיכולוגית, אבל עברתי פעמיים טיפול פסיכולוגי בשתי תקופות שונות בחיי, ועברתי גם אימון בשיטה אונטולוגית לפני שנטלי בן דוד פיתחה את שיטת סאטיה, בא לי לנסות לפרט לעצמי כאן מה אני מבינה לגבי שיטת סאטיה עצמה. 

בשיטת סאטיה אין יעדים ומטרות שמנסים לפתור או להשיג. המטרה היחידה היא להכיר למתאמן את עצמו. להכיר לו את מה שמפעיל אותו, את הדפוסים שלו, את התגובות האוטומטיות שלו, את כל מה שמגביל אותו ומונע ממנו לחוות שלווה, חופש והרמוניה. עצם ההיכרות הזאת בפועל מאפשרת התפתחות וטרנספורמציה.

בשיטת סאטיה מבינים שלכל אחד מאיתנו יש חוזקות - וכבר כתבתי על זה כאן בעבר - שפיתחנו לצרכים השרדותיים כלשהם, אשר שרתו אותנו תקופה, וכעת הרבה פעמים אנו מגלים שהן בעוכרנו. לדוגמא: אחת החוזקות שלי תמיד היתה להסתגל. למצבים חדשים, לתנאים חדשים, למקומות חדשים, לאנשים חדשים. להסתגל זו חוזקה נהדרת - אך היא באה הרבה פעמים על חשבוני. על חשבון הרצון שלי. 

בשיטת סאטיה מלמדים את המתאמן שהוא האחראי הבלעדי על חייו ובעיקר על התגובות שלו.

התגובות שלנו - הן בעצם מערכות היחסים שלנו. וכשאני אומרת מערכת יחסים זה גם מערכות יחסים עם האנשים בחיי, זה גם מערכת יחסים עם מושגים ומקומות, עם כסף, עם הגוף שלי....

בשיטת סאטיה מקצינים בכוונה את האמירה, שמה שיש לי זה מה שאני רוצה, ואת מה שאני רוצה יש לי (כל זאת כשאני מבוגר כמובן, כשמדובר בילד או בנער, הוא עדיין חסר אונים מול המבוגרים בחייו) . לכן אם אני חש שאני רוצה זוגיות, למשל, אבל אני לבד, כדאי שאתבונן ואבדוק מה באמת אני רוצה, או איך ה-לבד שאני כביכול לא רוצה, בכל זאת משרת אותי, ולכן זה מה שיש לי בעצם. או אולי ממה אני מפחד בזוגיות. ולכן אני נמנע מזה איכשהו, למרות שאני בטוח שאני כן רוצה.

בשיטת סאטיה מבחינים גם בין אשמה לאחריות. הנטייה האוטומטית של רבים מאיתנו היא להאשים - או אחרים, או את הנסיבות או את עצמנו. במקום זאת, אנחנו מלמדים לקחת אחריות. אני לא תמיד אחראי לנסיבות חיי, אבל אני לגמרי אחראי לאיך שאני מגיב אליהן. אני לא אחראי על ההתנהגות של אחרים. אבל אני מאה אחוז אחראי על התגובה שלי אליהם. 

השיטה מעודדת אנשים לראות את המציאות כפי שהיא, להבדיל מאיך שהייתי רוצה שהיא תהיה. הטענה היא שלא ניתן לשנות משהו בלי להכיר קודם את מה שיש. בלי לחיות את מה שיש. 

שיטת סאטיה עובדת עם הנשימה, עם תחושות הגוף, וגם עם השפה. מסתבר שלכל אחד מאיתנו שפה מקודדת משלו. כשאני אומרת מילה, לא בטוח שאחרים מבינים אותה כפי שאני מבינה אותה, ולהיפך. באימון אנחנו הרבה פעמים מתעמקים במילה, במושג - כדי להבין מה זה מסמל עבור המתאמן. יש לו עולם שלם מאחורי המילה או המושג, שראוי שאני, כמאמנת, אבין, ובעיקר שלמתאמן עצמו תהיה בהירות לגביה. בנוסף, באותו עניין של השפה: הרבה אנשים מדברים ב"אתה" כאשר הם מדברים על עצמם. זוהי בעצם הרחקה. הצעד הראשון ללקיחת אחריות היא ללמוד לדבר ב"אני". כנ"ל לגבי מילים שמרחיקות - כמו "לכאורה", "כביכול" וגם "כאילו" שיש אנשים שמכניסים בכל מילה שנייה במשפט. ועוד בעניין של אחריות: בהדרגה אנחנו לומדים לדברים על עצמנו ולא על אחרים. במקום "הוא הרגיז אותי" נאמר "הוא אמר/עשה/לא אמר/לא עשה משהו ואני התרגזתי". זה מתחיל בשפה, ומחולל שינוי פנימי מדהים.

בשיטת סאטיה גם עובדים עם מפת אימון. במפה המתאמן מתבקש לתאר את הערכים שלו, את המקומות בהם ישנו פער בחייו בין מה שהיה רוצה לבין מה שקיים במציאות, את מערכות היחסים בהן הוא היה רוצה לחולל מפנה....ובמפה הזאת הוא מתבקש גם לכתוב חזון - לעוד 20 שנה - כיצד הוא רואה את חייו בעתיד. בחזון אפשר להתפרע, לכתוב ככל העולה על הדמיון. 

המפה הזאת היא איזשהו עוגן שממנו מתחילים את האימון ותמיד חוזרים אליו. כל נושא שיחה שעולה באימון - קשור איכשהו לאחד (או יותר) מהסעיפים במפה. והמפה דינאמית - המתאמן יכול לעבור עליה מדי פעם ולראות אם היא עדיין רלוונטית מבחינתו. הרבה פעמים תוך כדי תהליך האימון והטרנספורמציה שמתרחש כמעט בלי לשים לב אליה, החזון משתנה, מה שחשבנו שאנחנו רוצים לעוד 20 שנה כבר לא רלוונטי או שהשגנו אותו כבר ואנחנו בונים חזון חדש. הרבה פעמים מתאמן כלל לא שם לב לטרנספורמציה שחלה בו. הוא אינו זוכר בכלל איך היה לפני תחילת התהליך.

אז מה קורה בעצם באימון בשיטה הזאת? המתאמן לומד להתקרב אל עצמו, להכיר את עצמו, ומתוך כך הרבה פעמים משתחררים מעצמם דפוסים שאחזו בו, דפוסים שהוא פיתח כמנגנון הגנה למשהו שקרה בילדות. אנחנו לא משנים הרגלים, אנחנו לא משנים שום דבר חיצוני. עצם ההתבוננות פנימה וההיכרות מביאה לטרנספורמציה - שינוי פנימי. השינוי הפנימי הזה, שמאפשר לנו לראות אפשרויות נוספות על אלה שראינו קודם, שמאפשר לנו להתייחס אל עצמנו ועל החוויות שלנו בדרך חדשה מאיך שחיינו עם זה קודם - הוא זה שמאפשר לדברים בחוץ ולמערכות היחסים שלנו להשתנות. 

והכי חשוב - את התהליך הזה לא ניתן להאיץ. אני התאמנתי כמעט שנה בשיטת סאטיה עד שהתחלתי להתמסר באמת לתהליך הזה - לשים לב לתחושות הגוף, להסכים לשהות בהן, להסכים לשים לב לאיזו מילה או משפט הגוף שלי מהדהד בתגובה....ולהעלות זיכרון מהאוב מתוך תחושה פיסית. היו לי מתאמנים שכבר בפגישה הראשונה או השנייה התחברו לזה, והיו כאלה שלאורך כל תקופת האימון יכולתי לעבוד איתם רק דרך השפה. 

וזה גם בסדר. כי חלק חשוב מהעניין הוא שמישהו יושב מולך ומקשיב לך. משקף את מה שאתה אומר. שואל אותך שאלות נוקבות. מציע לך זוויות חדשות שלא ראית עדיין בעצמך. ואתה לא חייב לאהוב את מה שאתה שומע ואתה לא חייב להסכים עם מה שנאמר ואתה אפילו לא חייב לענות על השאלות...כי הן ממילא מהדהדות לך בפנים, ועושות את העבודה. ואותו מישהו יושב מולך שעה שלמה, ומקשיב לך. רק לך. נושם איתך. מתייחס רק אליך. לא מספר על עצמו ועל הצרות שלו. לא שופט אותך ולא אומר לך מה לעשות. לפעמים הוא מציע משהו, ואתה לא חייב להסכים. 

אז יש כנראה המון מן המשותף בין שיטת האימון הזאת לבין אימון אונטולוגי קלאסי, וגם לבין טיפולים פסיכולוגיים דינאמיים. 

מה שהכי חשוב הוא שהאדם מחליט לעבוד, לתת לעצמו תשומת לב, להפסיק לראות את העולם דרך החלון החוצה ולהתחיל לראות אותו דרך הראי פנימה - התבוננות עצמית. זה לא פשוט וזה לא תמיד נוח, אבל זה מרחב בטוח שבו ניתן להתקרב לאדם שהכי חשוב לך בעולם: לעצמך.