יוצאת לדרך חדשה

ובנושא אחר - לאחרונה התחלתי להרהר האם הגיע הזמן להפסקה באימון שלי.

וכחלק בלתי נפרד מההרהור, חשבתי לפרט לעצמי כאן את מה שנותן לי האימון

את הסיבות להמשיך

ואת הסיבות להפסיק

וגם את הדרכים השונות שיש בפני - להפסיק זמנית, לעבור למאמן אחר, להפסיק לגמרי ואז לראות מה קורה איתי.

אני מתאמנת ברצף כבר שנתיים וחצי אצל ג'. שודכתי אליו על ידי המורה שלי במסגרת קורס מאמנים (כחלק מהקורס קיבל כל אחד 16 אימונים אישיים כלולים במחיר הקורס) והמשכתי איתו לאחר מכן באופן פרטי.

ג' הוא אחד המאמנים הטובים והמבוקשים בשיטת סאטיה, והוא גם מאד יקר. לכן, כאשר עברתי לשלם עבור האימונים אצלו, התפשרנו על אימון פעם בשבועיים - כך עמדתי בתקציב שלי והוא לא יצא נפסד. לא כל אחד יכול להתאמן פעם בשבועיים, מניסיוני, אבל אני גם מצליחה לשמור על הרצף, מצבי הוא יחסית טוב - אין דברים אקוטיים שצריך להתמודד אתם - ואני גם במנטורינג פעם בשבועיים, כך שבכל זאת אני נפגשת איתו כל שבוע - אם להתאמן ואם ללמוד ולתרגל עבודתי כמאמנת.

אז מצד אחד, ברור לי שיש עוד מיליון שכבות למוסס ולהסיר ויש לי עבודה לכל החיים.

ידוע לי שישנם נושאים שאפילו עוד לא נגעתי בהם - וייתכן שאבחר לא לגעת בהם.

אני גם יודעת שכימיה עם מאמן ואמון במאמן זה לא משהו כל כך פשוט, ושאתו הגעתי לרמת אמון ותחושת ביטחון שמאפשרת לי להגיע לדברים שלא תיארתי לעצמי שאגיע אי פעם.

בנוסף אני מבינה שג' ואני גם מפתחים יחד את השיטה תוך כדי עבודה. כל העבודה על חלומות, למשל, לא קיים בכלל במקור בשיטת סאטיה. היכולת להתייחס לחלום כאל התרחשות לכל דבר - כי משהו קרה (אצלי בחלום) והעלה תחושות - ומשם אפשר להעלות זיכרון ולפרק אותו כמו בכל התרחשות אחרת, וגם למצוא את ההקשר בין הזיכרון לחלום וגם בין שניהם למציאות העכשווית.

גם העבודה על תחושות כתגובה לשיר - מה שקרה אצלי כבר לפחות פעמיים - זה לא משהו שהוא נתקל בו אצל מתאמנים אחרים. בקיצור אני מרגישה המון הדדיות בעבודה בינינו, המון פריצות דרך.

ואחרון חביב - מכל המאמנים והמטפלים שהיו לי, החוויה שהיתה לי עד עכשיו (ודווקא "התקלקלה" קצת באימון האחרון, אני צריכה לדבר איתו על זה) היא של ניקיון. ג' הוא המאמן הכי "נקי" שפגשתי. לא נאחז בשום דבר שאני מביאה, לא נבהל משום דבר, אין לו "אנג'נדה" לגבי שום דבר. אני חופשיה בחדר האימון להביא מעצמי כל דבר בלי לחשוש מהתגובה שלו. בלי לפחד שאמרתי משהו שאסור לומר. שהרגשתי משהו שאסור להרגיש. בלי שיפוט ובלי ביקורת. אין במה להתבייש.

ועכשיו אני רוצה להסתכל על הצד השני.

ג' כאמור מאד יקר, ועכשיו הוא מעלה את התעריף שלו ב-25%. זו העלאה גדולה לכל הדעות, ביחוד למי שגם ככה גבה יותר ממה שהרבה אנשים יכולים להרשות לעצמם לשלם.

וכאן אני נכנסת גם לשיחה צדדית על כמה אימון בכלל אמור לעלות. האם אימון או טיפול פסיכולוגי לא אמורים להיות נגישים לכל אדם? האם רק "עשירים" יכולים להרשות לעצמם לטפל בעצמם? האם זה הוגן?

אז יש כאלה שטוענים שהם תורמים הרבה למי שידו אינה משגת וגובים מאלה שכן - אבל עדיין. אני לא סגורה על העניין הזה. אני מכירה כמה מטפלים ממש טובים שלא לוקחים תעריפים בשמיים. מטפלת אחת אמרה פעם שלדעתה אדם לא צריך לבחור בין טיפול לבין חיתולים....

בחזרה להתלבטות שלי.

זה לא (רק) סביב הפן הכלכלי.

האם אני רוצה להפסיק בכלל או לעבור למישהו אחר?

אני חוששת שלא אמצא מישהו טוב כמוהו.

 ומצד שני אני חושבת שאולי אצל מישהו חדש אגלה בעצמי דברים חדשים.

האם אני פוחדת להפסיק? כי מה יקרה אם אפסיק?

שאלתי את עצמי אם אני מכורה לאימון. ושאלתי את עצמי מה זה להיות מכורה.

וחשבתי על כל הפעמים שעבר עלי משהו והתמודדתי איתו לבד - שהיתי ונשמתי וישבתי עם זה - ועברתי את זה, בלי להרים לו טלפון ובלי לקבוע פגישה שלא מן המנין. והבנתי שלא, אני לא מכורה.

אני נעזרת באימון כדי להתקרב אל עצמי ולהכיר את עצמי ולהסיר שכבות מיותרות ומנגנונים שאינם משרתים אותי עוד, אבל אני בהחלט יכולה בלעדיו.

האם אני רוצה להפסיק בכלל? מה גורם לי לחשוב על להפסיק? האם אני הולכת בלי חשק לאימון שלי? לא, ממש לא.

אני מרגישה שאני מתחילה להסתובב כאן במעגלים.

בינתיים הצלחתי למצוא הרבה סיבות להמשיך את האימון, וסיבה וחצי להפסיק להתאמן איתו ולעבור למישהו אחר.

נראה לי שעוד אשב עם זה כמה זמן לפני שתתקבל אצלי החלטה......

וגם כאן כמובן