יוצאת לדרך חדשה

בשעות הערב המוקדמות הגענו מהר לשדה-התעופה, שהיה נטוש בערב ראש השנה האזרחית.

למרות שטסנו עם שתי חברות תעופה שונות, הצליחה דיילת קרקע מתוקה של "אל על" לסדר, שטיסת ההמשך מבנגקוק להאנוי תבוצע כטרנזיט.... בלי לאסוף את המזוודות בבנגקוק, בלי לעבור שם דרך ביקורת דרכונים. עברנו כמו סטודנטים חופשיים ישר לשער היציאה והמזוודות עברו בעצמן ממטוס למטוס. 

הטיסה עצמה של "אל על" היתה נוראית. המטוס היה מלא עד אפס מקום והמושבים צופפו כך שלא היתה כמעט אפשרות לנשום, שלא לדבר על לשבת בנינוחות. בנוסף, צוות הדיילים החליט להקפיא אותנו - וכבר באותו לילה התקררתי קשות, מה שקלקל לא מעט את המחצית הראשונה של הטיול. הייתי חולה - בהתחלה מצוננת קשות ובהמשך חטפתי גם שיעול כבד, והיה יום אחד באמצע הטיול (יום של שייט, נסיעה ארוכה וגם טיסה) בו לא יכולתי להפסיק להקיא. הכל בגלל אותה טיסה ראשונה. אבל אני מקדימה את המאוחר. 

היו גם כיסי אוויר נוראיים בדרך, והרגשנו בכל 11 שעות הטיסה כאילו אנחנו בחלקה האחורי של משאית הדוהרת על כביש עפר גדוש מהמורות. בקיצור- זוועה. 

אבל הגענו בשלום לבנגקוק ותפסנו את טיסת ההמשך של "Thai Air", שאמנם ארכה רק כשעה אבל היתה פי אלף נוחה ונעימה. 

השעות הראשונות בהאנוי, ויאטנם - היו גדושות בביורוקרטיה ולוגיסטיקה. דאגנו לאישור מראש לויזה, אבל היה תור נפרד כדי לשלם עליה (בנוסף לאגרה ששילמנו בארץ כאשר הגשנו את הבקשה) תור נוסף כדי להטביע אותה בדרכון, ותור שלישי לביקורת דרכונים רגילה בסוף התהליך. 

בנוסף, אין לויאטנם הסכם עם אף חברת סלולר ישראלית, כך שלא ניתן היה להשתמש בכרטיס הסים שלנו עם חבילת חו"ל כלשהי, אז....תור נוסף לרכישת כרטיס מקומי. וכמובן כסף מקומי. מה שכן - זה זול. הכל שם מאד זול. פרט לויזה עצמה, שעלתה 100 דולר (או אירו, עכשיו זה כמעט אותו הדבר).

בשלב זה סוף סוף היה לנו קשר עם העולם החיצון, מה שנדרש מאד כי לא מצאנו את הנהג שהיה אמור לפגוש אותנו ולקחת אותנו למלון. 

שיחת whatsapp קצרה עם הסוכן המקומי שארגן לנו את הטיול הזה  - והאבידה נמצאה, וכך סוף סוף שמנו פעמינו אל עיר הבירה של ויאטנם: האנוי. 

הגענו לויאטנם באחד בינואר - והאנוי היתה מקושטת כולה לכבוד החג. הגשרים היו מוארים בשלל צבעי הקשת וכך גם כל הרחובות והבנינים. 

 

כבר בדרך למלון התחלנו לחוש את חוויית הכבישים הויאטנמית - קצת בדומה להודו (או תאילנד, כפי ששמעתי אך עדיין לא ראיתי במו עיני) - מיליוני קטנועים מציפים את הרחובות בכל רגע נתון, ובאותו ערב התנועה עוד היתה יחסית דלילה בגלל החג. 

הם נוסעים בבלגן - בלי נתיבים או התייחסות לתמרורים או אפילו לרמזורים - אבל הם נוסעים לאט. ורגוע. בכל התקופה שהיינו שם לא ראינו אף לא תאונה אחת. 

הקטנועים משמשים אותם לכל, גם כרכב משפחתי או מסחרי לכל דבר. משפחות שלמות (כולל תינוקות רכים) נוסעות על קטנוע....וגם בתום שבועיים וחצי של שהייה במדינה הזאת עדיין לא הצלחתי להתרגל לכך. 

קטנועים מועמסים בסחורה מכל הסוגים - הנה דוגמא אחת של חנות פרחים דו גלגלית 

 

הנהג, כמו רבים בארצו - לא ידע אנגלית, אבל כשהתגלתה עיר הבירה בפנינו עשה כמיטב יכולתו כמדריך תיירים לעת מצוא ואמר לנו "האנוי" - ובאמת, לא היה צורך במלים נוספות.

 

 

המלון שלנו היה ממוקם ברובע העתיק של האנוי, והיה צמוד למשרדו של סוכן הנסיעות דרכו הזמנו את הטיול כולו. על הסוכן הזה עוד אספר רבות. הוא היה מצוין ואף יותר מכך. הוא פגש אותנו כשהגענו, הושיב אותנו במשרדו הזעיר עם תה ג'ינגר מחייה נפש ושוקולדים של פררו רושה, ומההתחלה התייחס אלינו כמו אל ההורים שלו. 

 

עייפים מהטיסה, באותו ערב לא יצאנו להסתובב עדיין - והלכנו מייד לישון. המלון היה טוב ובכלל - כל המלונות בהם שהינו במהלך הטיול הזה היו טובים עד מצוינים. 

טיול ויאטנם (וקמבודיה) 2017 אמפי יצא לדרך.....

 

וגם כאן