יוצאת לדרך חדשה

אני אוהבת לבכות מספרים וסרטים, להזדהות עם העלילה, עם הדמויות, להיכנס פנימה לתור הסיפור וממש לחיות את זה.

אבל שום דבר לא הכין אותי לטלטלה שחוויתי כשצפיתי בסרט "סארו - הדרך הביתה" או "אריה" ("lion" בשמו המקורי)

עזבו שזה סיפור אמיתי.

עזבו שהוא נוגע ללב ברמות אחרות.

הכאב והתסכול שחוויתי יחד עם סארו, במהלך כל הסרט, גם ברגעים טובים יותר, מיטיבים יותר....גם כשהתברר אילו אינסטינקטים בריאים היו לילד הזה....ואפילו הרבה אחרי שהסרט הסתיים - לכאורה בסוף טוב - לא דומים לשום דבר שחוויתי עד כה בעת צפייה בסרט.

הבימוי היה עדין ומדויק. ומציאותי. ולא מפורש מדי.

השחקנים נבחרו בקפידה - כולם, ובמיוחד כמובן סארו הילד, אבל גם סארו הבוגר.

והם היו גם דומים להפליא לאנשים האמיתיים, אותם הראו כמובן בסוף הסרט.

בכיתי, כן - בכיתי לאורך כל הסרט.

אבל אחרי שהוא הסתיים, געיתי בבכי. יבבתי בהתייפחויות בלתי ניתנות לעצירה או להרגעה.

כמה סבל יש בעולם הזה, ביחוד לילדים. וכמה יחידי סגולה הם האנשים שבוחרים לעשות משהו בנידון. לעזור אפילו לנשמה אחת קטנה - חסרת אונים ואבודה, לדעתי זה עולם ומלואו.

ממליצה? ברור שממליצה. רק למי שמוכן גם כן לבכות....

וגם כאן