חייבת לתעד לעצמי למקרה שאשכח.
מתבאסת שלא יכולה להעלות כאן תמונה, אבל צריך פשוט להאמין לי שנשמותק הוא ילד שפשוט כל הזמן בא לנשנש אותו.
וללטף אותו. הוא כזה רך ונעים. והוא גם אוהב ללטף בעצמו.
זה היה נכון בגיל חודשיים ושנה ושנתיים וזה נכון גם היום, חודשים ספורים לפני יום הולדתו החמישי.
באיזשהו שלב נשמותק הפסיק להסכים שינשקו אותו.
הוא אוהב חיבוקים, הוא אוהב ליטופים. הוא חייב שילבישו אותו בבגדים רכים ואוהב ללטף בגדים נעימים של אחרים. הוא אפילו המציא לזה שם: "לנמנם". כלומר: ללטף משהו נעים.
אבל נשיקות לא.
וקשה לי. קשה לי להמנע מלנשק אותו, אבל אני מכבדת את רצונו, ומידי פעם אני מבקשת רשות, ולעיתים רחוקות הוא מסכים. רחוקות מאד.
אני באה ממשפחה מאד מחבקת, מלטפת ומפנקת - מצד אבא. מצד אמא לא נוגעים ולא אוהבים מגע. סבתא שלי האהובה, מצד אמא, שחיה את חייה למעננו בכל המובנים, לא היתה מהסוג שמחבק, בטח לא מלטף, ואם כבר לנשק - אז בראש.
באיזשהו בוקר נהדר בטוסקנה, הצעתי לנשמותק לנשק אותו בראש. הרעיון מאד מאד מצא חן בעיניו. הוא הגיש לי את ראשו החמוד לנשיקה, ולאחר מספר פעמים שביקשתי ממנו רשות הוא הכריז שבראש תמיד מותר לי לנשק אותו.
סיפרתי לו על סבתא שלי שנישקה תמיד רק על הראש, והוא חשב רגע ואמר: אז עכשיו תורך. עכשיו את סבתא, אז עכשיו תתחילי את לנשק בראש.
הגיוני.
ומאז, אני אפילו לא צריכה לבקש. הוא אומר "סבתא, הגיע הזמן" ומגיש לי את ראשו המתוק.
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
