יוצאת לדרך חדשה

אף פעם לא הייתי "שמנה" במובן הקלאסי. אפשר לומר "שמנמונת". אפשר לומר "משקל עודף כלשהו". ואולי דווקא בגלל זה אף פעם לא הרגשתי שבאמת היתה הצדקה לדימוי הגוף הירוד שלי. תמיד הייתי "בערך". מעולם לא "חתיכה" אבל גם לא ממש "שמנה".

והייתי חכמה, והייתי אהובה - אז גם הרגשתי אשמה על כך שלא טוב לי עם איך שאני נראית.

בלגן. 

לא יכולה כבר לזכור או לספור את הדיאטות השונות שעשיתי במהלך החיים, ואפילו שאיבת שומן באיזשהו שלב, שהחזיקה יפה די הרבה שנים - אבל עכשיו שוב הגעתי למצב של עודף מוגזם - על הגבול של לפגוע בבריאות. 

מה זה על הגבול? שגם הכולסטרול וגם הסוכר בקצה של הטווח העליון. למשל. 

וכבד לי. וצפוף לי. מילא צפוף לי בבגדים - תמיד אפשר לקנות מידה גדולה יותר - ובכל רגע נתון יש לי לפחות 2 מידות של בגדים בארון - אבל צפוף לי בגוף.  

ולא ממש עוזר שברשתות האופנה נדמה שבכל שנה מקטינים עוד יותר את הבגדים. מה שהיה פעם LARGE עכשיו הוא SMALL, וברוב החנויות אני לא יכולה לקנות אפילו EXTRA LARGE - אם בכלל מחזיקים EXTRA LARGE. 

אגב גם סטנדרט הגובה השתנה עם השנים, ואם בשנות העשר'ה ושנות העשרים של חיי גובה  1.60 מ' לאישה עוד נחשב "ממוצע", הרי שלקראת שנות השלושים של חיי כבר נחשבתי "נמוכה". 

אז נמוכה פלוס משקל עודף = גוצה, ולהסתכל בראי או ללכת לקנות בגדים הופך להיות סיוט. 

ונכון, חיי נפלאים. בלי עין הרע, בריאה ואהובה ומוקפת משפחה וחברים שתומכים ואוהבים, ונמצאת בזוגיות ארוכת שנים - אגב, עם בן זוג שמצד אחד נמצא בעצמו במלחמה בעודף משקל כל החיים, למרות שהוא מתעסק עם זה פחות ממני, ומצד שני הוא שף במקצועו וכל חייו בישל למחייתו ולהנאתם של אחרים. ולהנאתי. לא פשוט.

ואולי די כבר להתעסק עם המשקל ועם המידות ועם הראי? ואולי די כבר עם להביט בערגה (כן, מודה ומתוודה, בערגה) על נשים בכל הגילאים עם גוף חטוב ויפה...........אולי מספיק? אולי בגילי המתקדם זה כבר לא רלוונטי ו"יאללה לשחרר"? 

וואלה, לא משתחרר. 

טוב, לא משנה ההיסטוריה של ההשמנה שלי. העובדות הן שאני "שומרת" רוב הזמן, מתעמלת קבוע, לפי כל העדויות לא אוכלת כמויות בכלל ובשנים האחרונות גם לא מנשנשת בין ארוחות - ומצד שני עולה בהדרגה במשקל עם השנים ועכשיו זה כבר בלתי נסבל - מבחינתי. 

סביבי יש כמה "שמנים" באמת שעברו ניתוח קיצור קיבה (שרוול). אני לא קרובה בכלל להיות מועמדת לניתוח כזה, גם לו רציתי. ואז שמעתי על משהו שנקרא "בלון ספאץ'" - שאותו מחדירים לקיבה באופן אנדוסקופי (בלי ניתוח), והוא תופס שם נפח.... ומשאירים אותו בפנים שנה.

ובשנה הזאת אמורים לרדת בין 10-15% מהמשקל. ולרכוש הרגלי אכילה חדשים - זה החלק הבעייתי מבחינתי. כל כך הרבה פעמים רכשתי הרגלי אכילה חדשים....וזה עבד.....עד שזה לא עבד. איכשהו הגוף "מתרגל" והמשקל מתחיל לעלות בהדרגה, למרות שאני אוכלת "נכון". מזה אני חוששת.

אז קבעתי לי תור לייעוץ לקראת החדרת הבלון הזה.

ישבתי מול הרופא, שבניגוד לציפיותיי היטיב להסביר את הקשיים ואת הסיכונים הכרוכים בתהליך. (אני דווקא חשדתי שזו תהיה רק שיחת מכירות ושירת הלל לבלון, והאמת שזה הפתיע אותי לטובה. 

הוא הביע ספקות לגבי היכולת להחדיר לי בלון, בגלל הבקע הסרעפתי שלי, ותוצאות הגסטרוסקופיה האחרונות שהראו שיש לי דלקת בוושט. בכל מקרה, אמר, אצטרך לחכות לפחות חודשיים שתירפא הדלקת לפני שניתן לנסות להחדיר בלון. רציני הבחור. 

ישבתי גם עם פסיכותרפיסטית, שגם היא הפתיעה אותי לטובה ושאלה אותי בעצם מה יהיה ההבדל - לא כאשר הבלון עדיין בפנים, כי כנראה שארד בכל מקרה במשקל מעצם העובדה שהבלון תופס נפח בקיבה ולא מאפשר - לפחות בשלבים הראשונים - אכילת יתר. אבל היא דיברה יותר על היום שאחרי הוצאת הבלון. אחרי שנה.

מה ישתנה? אם היום אני לא מבינה מדוע אני עולה במשקל, או לכל הפחות לא מצליחה לרדת - כי אני "אוכלת נכון" ומתעמלת....מה בעצם ישתנה אחרי שהבלון ייצא מהגוף? מה ימנע בעדי לחזור ולעלות במשקל?

ובטפסים שמחתימים עליהם לקראת הפרוצדורה מופיעים כמובן כל הסיכונים, חלקם איומים. וכל תופעות הלוואי הלא נעימות.

ויש מיליון (אני מגזימה כמובן)  מרשמים לתרופות שאמורות להקל על הצרבות, על הבחילות, על התכווצויות בבטן, על שלשולים או עצירויות....

יש מרשמים לתוספי מזון וגם לויטמינים - שמבהירים לי שלא אוכל לאכול כמו שצריך - לפחות בהתחלה.

אז בשביל מה צריך את זה?

ירדתי מהנושא.

מה עכשיו? 

וגם כאן