יוצאת לדרך חדשה

הורי נחתו בשלום ואנחנו פגשנו אותם בשדה, ולמרות הפתעתם הראשונית - בפועל הם שמחו מאד.

אבי היה טרוד במציאת כספומט, לא היה לו כסף מזומן ואמרנו לו שנהגי מוניות בארץ לא עובדים עם כרטיסי אשראי, וכלל לא ראה אותנו עומדים שם.

את אמי שאלתי בחיוך "גברת, את זקוקה למונית?" ומייד כמובן התחבקנו ורצנו לתפוס את אבי שרץ קדימה בלי לשים לב לאף אחד. 

הם התמקמו בנוחות בחדרם בביתנו, ומהר מאד נכנסו לשיגרה שלהם, לקום מוקדם בבוקר ולצאת להליכה, לאכול ארוחת בוקר לפני שאנחנו מתעוררים בכלל, לקרוא (גם ספרים שסיפקנו להם וגם את העיתונים הקבועים שלהם - במחשב) וכמובן שיחות ובילויים איתנו. 

ברביעי בערב הגיעו אחי וגיסתי לומר להם שלום וברוכים הבאים.

בחמישי הבאתי את נשמותק וחכמוד לכאן, והמפגש עם הסבים רבים שלהם היה כאילו רק אתמול נפגשו, למרות שחלפה שנה. מייד התחילו לשחק ולהשתולל וליהנות ביחד, לא לפני שהרעיפו על הסבים המופתעים והמאושרים חיבוקים חמים ומתוקים. אין, אין על הנכדים שלי. 

בששי עשינו כאן ארוחת ערב משפחתית, אמנם בלי בתי ומשפחתה - כי היה לחתני יום הולדת בשבת והם יצאו לסופ"ש בקרוואן על חוף הים במכמורת - אבל גם אמה של גיסתי הצטרפה אלינו, ואפילו החבר של אחייניתי הבכורה. 

בשבת היינו מוזמנים לאחי וגיסתי לבראנץ' יום הולדת 20 לאחייניתי הצעירה. 

לפני כן הספקנו להתעמל בחדר כושר, בזמן שהורי נהנו להם לפטפט בצל על הגבעה בקאנטרי בחברת ביוכימיה והמהנדס ועוד חברים מהחבורה הקבועה שלנו שלם. 

גיסתי, שכבר כמעט לא מארחת בגלל כאבים רבים שהיא סובלת מהם בשנים האחרונות (גם דורבן שמסרב להתרפא ברגל, ועכשיו גם דלקת חריפה במרפק הימני) הזמינה קייטרינג ביתי, וזה דווקא היה לא רע. היא גם השתמשה בכלים חד פעמיים, כך שהעבודה שלה באמת צומצמה למינימום. 

הערב נארח כאן זוג חברים שלהם (זה שהשיג לאבי את מדליית היובל למלחמת ששת הימים) לארוחת ערב, מחר יש להם מפגש "מחזור" עם החבר'ה שעלו איתם ארצה מארגנטינה....

ביום שלישי אולי סוף סוף יפגשו את בתי - שהיתה עסוקה עד עכשיו, והם זכו לראות רק את הנינים ואת חתני (שהגיע בחמישי לקחת אותם הביתה).

בסך הכל השהייה בבית עם הורי עוברת בנעימים. הם הצהירו כמה וכמה פעמים שזו הפעם האחרונה שהם באים ארצה - ואנחנו לא מתווכחים איתם. אני כבר החלטתי, שמהשנה אתחיל לנסוע אליהם באופן קבוע. יש גבול לכמה שאפשר לצפות משני אנשים בני שמונים פלוס לטוס עשרים ומשהו שעות כדי להיות איתנו. 

אני עדיין שמה לב לדברים שפעם הקפיצו אותי ועכשיו די עוברים לידי.....

אני שמחה שהם כאן, ושמחה לראות שהם בריאים וצלולים ופעילים כל כך....

ובטוחה שכרגיל, אשמח גם לקבל את הבית שלי בחזרה כשהם יעברו אל אחי בסוף השבוע....

וגם כאן