יוצאת לדרך חדשה

המסלול אשר קיבלנו מדודו זיידנר התחיל בטוקיו והסתיים באוסקה, כי משם הם טסו הביתה.

כיון שאנחנו נחתנו בטוקיו בתחילת החופשה וגם המראנו ממנה בסופה, העברנו יום וחצי של "טוקיו" מהמסלול של דודו לסוף הטיול.

יצאנו מוקדם מהמתוכנן מאוסקה - בגלל הגשם ובגלל ש"ירד לנו ממנה" לגמרי, והגענו לטוקיו בשעות הצהריים.  היה זה יום ראשון בשבוע.

במלון, שהפעם הקפדנו שיהיה מרחק שתי דקות הליכה מתחנת הרכבת Otsuka (אוטסוקה), סרבו כמובן לעשות לנו צ'ק אין לפני השעה שתיים.

למען הסר ספק, השעה היתה רבע לשתיים.....!

מיואשים מכדי להתווכח, הפקדנו בידיהם את מזוודותינו, ויצאנו (עדיין בגשם שוטף) לאכול משהו ולהמשיך לתייר בטוקיו הקסומה.

לפני שיצאנו, הם עוד שאלו אותנו ברוב חוצפתם מתי אנחנו מתכוונים לחזור.

כבר אמרתי שככל שהמלון גדול יותר ו/או מפואר יותר כך היה הצוות אנטיפת יותר? אמרתי.

הודענו להם, שכיון שהם מסרבים אפילו לבדוק אם אולי החדר שלנו מוכן כבר, אנחנו יוצאים לתייר בטוקיו ושאין לנו מושג מתי נשוב.

כשיצאנו מהמלון שמענו רעש של תופים וצלצולים, וכשעקבנו אחר מקור הצלילים, גילינו תהלוכה מוזרה שיצאה מתוך תחנת הרכבת (שהיתה צמודה, כאמור, למלון).....

כיון שלא הצלחתי בעבר להעלות לכאן קליפ וידאו, אני מצרפת קישור

התברר שהחבר'ה האלה הובילו פסל של בודהה (עטוף היטב בניילונים מפני הגשם) בשירים, תיפופים וריקודים למִשְׁכָּנוֹ  החדש - מקדש קטן סמוך שהיה בשלבי שיפוץ.

חיכינו שהם יחלפו על פנינו, ואז חצינו את הכביש ומצאנו מסעדה מקומית קטנטונת - כמו שאנחנו אוהבים. זו היתה מסעדה מהסוג שבה בוחרים את המנות הרצויות במכונה, משלמים במכונה, ומביאים לדלפק ההזמנות את הפתקים.

הזמנו מרק, מהמרקים הנהדרים היפנים המלאים בירקות ואטריות (לא זוכרת אם הזמנו אטריות מסוג אודון - udon - או סובה - soba) והתיישבנו לאכול. 

על השולחן, כרגיל, היתה צנצנת של התבלינים שהיפנים מוסיפים כמעט לכל מאכל, שנראית בערך כמו צנצנות הסוכר שהאמריקאים מניחים על שולחנות בדיינרים שלהם.

בשולחן שלידינו ישבו שני גברים יפנים ואכלו בדממה. זה שישב מולי ניסה, ללא הצלחה, לתבל את צלחתו בעזרת צנצנת התבלינים. כנראה היתה סתימה בפִּיהָ או תקלה אחרת שמנעה בעד התבלינים לצאת.

התבוננתי בעת שהוא ניסה מספר פעמים לנער את הצנצנת מעל לצלחת, ולבסוף וויתר והמשיך לאכול את המנה שלו כפי שהיתה.

הערתי את תשומת לבו של T לתופעה הזאת. הרי ישראלי (או כל אחד, בעצם) במקומו היה ....פשוט פותח את הצנצנת, או מבקש מבעלת הבית / מלצרית צנצנת אחרת או פשוט קם ולוקח צנצנת משולחן אחר. אבל היפני פשוט הרים ידיים והסכים לאכול את המנה שלו ללא התיבול הנוסף.

T החליט להציע לו את צנצנת התבלינים שלנו, וחיכינו לראות כיצד יגיב. הרי ביפן אין אינטראקציה בין אנשים זרים שיושבים בשולחן או בספסל הסמוך.

היפני קיבל את הצנצנת בהפתעה ובשמחה רבה, תיבל את המנה שלו, ובאופן לגמרי יוצא דופן התחיל לפנות אלינו בדברים. מהיכן אנחנו, כמה זמן אנחנו ביפן, האם אנחנו נהנים....

זה היה מחקר נחמד בסוציולוגיה.

כשעזבנו הוא הגדיל לעשות ואיחל לנו דרך צלחה והמשך הנאה מהטיול.

שבעים ומרוצים, החלטנו להשלים את שלא הספקנו בביקורנו בטוקיו בתחילת הטיול, ושמנו פעמנו אל UENO, והמוזיאון המלכותי, שהיה סגור בביקורנו הקודם (שחל ביום שני בשבוע).

שוב זכינו לראות את היעילות היפנית בפעולה, כאשר לאורך התור הארוך (שהתקצר די במהרה), הוקם בזריזות קירוי זמני נגד הגשם. כמובן שלכל אורך התור עמדו גם מתקנים רבים לשמירת המטריות.

זכינו לצפות בתערוכה של יצירותיו של האמן האיטלקי מהמאה ה-16 Giuseppe Arcimboldo, שצייר דיוקנאות של אנשים תוך שימוש בפריטים כגון פירות וירקות, פרחים או דגים וכן ספרים.

התערוכה היתה מרתקת.

חזרנו למלון בשש וחצי, וסוף סוף עשו לנו צ'ק אין. התקלחנו ונחנו מעט, ויצאנו לארוחת ערב - ברגל, מעבר לרחוב, שוב במסעדה מקומית קטנה שהיתה מלאה במקומיים זקנים.

בעלת המסעדה ידעה יותר אנגלית מכל יפני אחר שפגשנו בטיול. היא לא האמינה כשהזמנו וואסאבי וג'ינג'ר כבוש עם הסושי שלנו (שמנו לב שהם מעולם לא הגישו לנו את זה אוטומטית) והתעניינה מאד בנו ובמוצאנו.

כשסיפרנו שאנחנו מישראל, היתה התרגשות גדולה במסעדה. כל הסועדים היו כנראה קבועים שם, וכולם העבירו בקולי קולות את הידיעה המרעישה, שיש כאן זוג מישראל. שניים מהם ניגשו אלינו והתחילו לדבר ולשאול שאלות נרגשות......ביפנית. משום מה הם יצאו מנקודת הנחה שאנחנו חייבים להבין אותם.

הסברנו שאין לנו מושג ביפנית, ובעלת הבית עשתה כמיטב יכולתה כדי לתווך ולתרגם.

זו היתה חוויה מסוג חדש עבורנו, כי עד אותו הרגע, איש לא התעניין בנו או פנה אלינו בלי שפנינו אליו.

בסוף הארוחה ביקשנו לשאול את בעלת הבית אודות אחת ממנות הסושי (בתמונה - הלפני אחרונה מימין). לא זיהינו את המנה לא בצורתה, לא במרקמה ולא בטעמה. היא לא ידעה איך היא נקראית באנגלית, ואז גילינו לה את אפליקציית התרגום של גוגל google translate. היא אמרה את שם המנה ביפנית לטלפון, והטלפון אמר וכתב את שם המנה באנגלית. כל סועדי המסעדה נעמדו על רגליהם גם מההמצאה המהפיכנית הזאת. התברר שזו היתה מנה של ביצי הרינג....האמת? לא טעימה בכלל!

את הקינוח קנינו בתחנת הרכבת בקונדיטוריה צרפתית, מה מראה המנות היה הרבה יותר טוב מטעמו, לצערינו.

תם היום הלפני אחרון שלנו ביפן. נותר לנו עוד יום שלם למחרת.............

וגם כאן