סיימתי את הספר "יוצאת מדעתי" של שרון מ. דרייפר.
כמו שאומרים, שתיתי אותו בשלוק אחד.
אמנם הנושא לכאורה מדכא ומתסכל, על ילדה עם שיתוק מוחין שלא זזה ולא מדברת ואף אחד לא יודע מה קורה אצלה בראש - ואם בכלל קורה משהו - אבל הוא כתוב בצורה מקסימה, וקולחת, ובגוף ראשון (של הילדה), ונהניתי מכל רגע.
בחמישי אחר הצהריים כרגיל אספתי את הנכדים מהגן. כבר הייתי מוכנה נפשית להבריז לחוג הכדורגל של חכמוד, כי בתי אמרה לי שבזמן האחרון הם גמורים מעייפות כשהם חוזרים מהגן, ומעדיפים להישאר בבית. אבל למרבה הפלא חכמוד כן רצה ללכת לחוג.
תחילה קראתי להם פרק בספר החדש - "צ'יפופו באנגליה" של תמר בורנשטין-לזר - שהוא אמנם קצת "גדול" עליהם מבחינת השפה, אבל אני דואגת "לתרגם" את המושגים שהם לא מכירים ושמחה שכך הם נחשפים לשפה עשירה יותר.
ואז, כשהתארגנו לנו לצאת לחוג, נזכר חכמוד שהוא ביקש מאמא לקנות לו "פקוגן" (שזה בעצם בקוגן) מסוג מסוים, כי הוא מנסה ליצור אוסף. אני מבינה שמדובר בצעצוע שמבוסס על סרטונים מצוירים יפנים....
וחכמוד מתעקש להתקשר אל אמא לשאול אותה אם השיגה לו.
אמא מקבלת מטופלים בקליניקה הפרטית שלה, ואני לא רוצה להתקשר אליה ולהפריע, אז אני מציעה לו להקליט לה הודעה ב-WHATSAPP, ושהיא תשמע את ההודעה בהפסקה שבין טיפול לטיפול. הוא מסכים ושולח לה הודעה, ובהפסקה הבאה שלה מקשיבה בתי להודעה ומחזירה לו הודעה: היא חיפשה כבר בשתי חנויות ולא היה בקוגן בכלל, היא תנסה בערב שוב לחפש בגוגל (הוא כבר יודע מה זה גוגל), אבל היא חוששת שכבר אין בקוגנים בחנויות, ושאולי כדאי לחשוב על אוסף חדש עם צעצוע מסוג אחר.
בשלב הזה חכמוד "מאבד את זה", מתחיל להרביץ ל"פו הדב" הגדול שלו ולבעוט בכל מיני חפצים ואז לבכות מרוב תסכול....ואני מאד מבינה את התסכול שלו ואת הכעס שלו, וגם הוא מבין שאין לו כלפי מי להפנות את הכעס הזה - כי זו לא אשמתו של אף אחד (שהוא מכיר) שאין להשיג את הצעצוע הנכסף.....
ואני אומרת לו באהבה שאני מאד מבינה את העצב והכעס שלו, אבל שכרגע - אם הוא באמת רוצה ללכת לכדורגל - אז צריך לצאת.
הוא עדיין לא נרגע לגמרי, אבלמבין, ואומר לי "תלכי קדימה עם נשמותק, אני אבוא אחריכם" ואני מבינה שהוא עדיין זקוק לזמן כדי לטפל בעצמו. הם לוקחים איתם את הקורקינטים שלהם, ובדרך הוא כבר מתחיל לחשוב על צעצוע חלופי לאוסף שלו.....
אנחנו מגיעים לכדורגל, וכרגיל חכמוד מתאמן, ונשמותק ואני מעסיקים את עצמנו. מידי פעם אני דואגת לצפות בחכמוד, כדי לעודד אותו וגם להראות לו שאני רואה מה קורה איתו - אתמול, למשל, היה רגע שבו הוא, כשוער, חסם בהצלחה שני גולים של הקבוצה היריבה. הוא מאד שמח שנשמותק ואני שמנו לב והרענו לו ומחאנו כפיים.
נשמותק מכתיב את סדר היום. בהתחלה, הוא אמר, נשחק במשחק המלים האהוב עליו - כל אחד אומר מילה, והשני צריך לומר מילה שמתחילה באות האחרונה של המילה שנאמרה. כשרק לימדתי אותו את המשחק הזה, חשבתי שאולי זה קשה מדי לילד בן ארבע ומשהו. טעיתי, כמובן. וכך הוא גם מגלה שיש מלים שמסתיימות ב-ה' או ב-א' או ב-ע', יש כ' ויש ק', ט' ו-ת' וכדומה.
כשזה נמאס עליו, הוא מבקש לשחק בטלפון שלי
יש לי מעט משחקים (בעיקר משחקי סוליטייר), אבל הוא מאד אוהב את ה-bubble shooter הזה. הוא כבר מנוסה ומתמצא ומאניש את הדמויות. הוא מבין מייד, שצריך גם להיפטר מכל הכדורים לפי צבע, אבל גם "לשחרר לחופשי" את הדובונים שכלואים בתוכם. והוא שם לב, שבכל פעם שהוא משחרר דובון שכזה, הדובון הגדול שבתחתית המסך ("אבא של הדובונים" הוא קורא לו), קופץ משימחה. ואם במקרה נשמותק לא מצליח במשימתו ולא עובר מסך, הדובון הגדול בוכה. "אל תדאגי, סבתא" הוא אומר לי. "אני יודע בדיוק מה לעשות. אני אשחרר את כל הדובונים המתוקים האלה" ובכל פעם מדווח לי שנותרו עוד ארבעה, שלושה....וכולי. ולא נלחץ גם כשצריך לחזור על שלב.
קטע מעניין היה כשהמאמן ציוות את ילדי החוג בזוגות, ובחר שני ילדים בשם אביב וסתיו להתאמן ביחד. נשמותק לא פספס את הקטע וחייך אלי: "סבתא, קוראים להם אביב וסתיו". צחקתי יחד איתו, ושאלתי אותו אם הוא מכיר ילדים בשם חורף או קיץ. הוא חשב רגע וענה לי "לא. אין כאלה. ואני חושב שאני יודע למה". שאלתי אותו למה, לדעתו, הורים לא קוראים לילדיהם בשמות קיץ או חורף, והוא ענה שבקיץ חם מדי ובחורף קר מדי. באביב ובסתיו נעים....ולכן כך הם קראו לילדיהם.
המשחק הבא שלנו הוא "21 שאלות", בדרך כלל, אבל לנשמותק אין סבלנות היום לשחק בזה, וממילא החוג מסתיים ואנחנו יוצאים הביתה. לשמחתי חתני מגיע בדיוק בזמן, כי אני צריכה ללכת לפגישה מיוחדת. "לאן את הולכת, סבתא?" שואלים נכדיי המתוקים.
ואז סיפרתי להם שאני הולכת אל חבר של הסבא רבא שלהם (אבא שלי). שאלתי אותם אם הם שמעו על מלחמת ששת הימים ועל שחרור ירושלים, כי תיארתי לעצמי שטחנו להם על זה לא מעט בגן בחודש האחרון. חכמוד מייד ענה שכן. סיפרתי להם שסבא רבא נלחם במלחמת ששת הימים, בגזרת ירושלים. סיפרתי להם שחבר שלו, שלחם איתו באותו גדוד, השיג עבורו מדליה וגם סיכת היובל לשחרור ירושלים, ושעכשיו אני הולכת אל החבר לקחת אותה.
הנכדים שלי התרגשו מאד שסבא רבא קיבל מדליה, והאמת שגם אבא שלי היה נרגש כשקיבל דוא"ל מהחבר שלו שהודיע לו שהוא זכאי למדליה ולסיכה.
רבות אפשר לומר על מה שקרה לישראל מאז מלחמת ששת הימים, אבל מי שחי כאן לפני המלחמה ההיא ובמהלכה (ובמיוחד בירושלים או באצבע הגליל, שהיו ממש על הגבול וספגו הפגזות ישירות) זוכר את אימת המוות, אימת ההכחדה שחיינו בה כולנו לפני המלחמה. באמת חששנו, שהנה הנה סוף קיומנו.
אבא שלי נלחם אז, וחזר מהקרבות כמו רבים אחרים באופוריה אדירה, בפטריוטיות מוגברת....
כמובן שלא ידענו אז מה שתוצאות המלחמה, או יותר נכון ההתנהגות של המדינה אחרי המלחמה, יעשו לאופיה של המדינה.
בכל מקרה המפגש עם החבר הזה של אבא ואשתו היה מקסים ומחמם לב. הזוג הזה, יחד עם עוד זוג, היו חברים קרובים של הורי, וממש "גידלו" אותי, עוד לפני שהיו להם עצמם ילדים. החבר הזה הוא הסנדק של אחי. היה מאד מרגש לפגוש אותם, אחרי הרבה שנים, ואני מאד מקווה שכאשר הורי יבואו לבקר הקיץ, ניפגש איתם יחד שוב.
חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה......
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
שתן) שאחד החתולים החליט שהוא חייב להשאיר לכבודנו באמצע הממ"ד.