כשישבתי מול המאמן שלי במפגש האחרון שלנו לפני ההפסקה, עברנו יחד על ההתפתחות שעברתי בשלוש השנים האלה בהן התאמנתי אצלו.
ציינו הרבה מאד נקודות שראינו שטיפלתי וחקרתי והתבוננתי בהן במהלך התקופה הזאת, אבל הבולטת מביניהן היתה שחרור הכעס.
לפני האימון דברים רבים היו מקפיצים בקלות את הכעס שלי. הוא היה זמין, דרוך, מוכן לתגובה, קרוב אל פני השטח - והגיב כמעט על כל דבר.
ובעקבות האימון משהו התפוגג, נרגע, השתחרר. מעט מאד דברים מרגיזים אותי.
אבל ידוע שהתפתחות לא מתרחשת בקו ישר. אפשר לתאר את המסלול שלה יותר כספירלה.
כאשר משלימים סיבוב - מגיעים לשלב הבא. הגבוה יותר, יש אומרים העמוק יותר.
יש אומרים - הקשה יותר.
כשפתחתי כאן (ובבית עם המשפחה) את נושא המשקל שלי, דימוי הגוף, יחסיי עם אוכל - לראשונה בחיי בעצם - מצאתי, כנראה את השלב הבא של הכעס.
זה היה מפתיע וגם מרתק.
אם אני צופה מן הצד, כמובן.
אם אני מתמסרת לתחושות - אז הוא מציף אותי ואין לי עניין ב"מרתק" ומ"מעניין". אני רותחת.
אני רותחת על מי שמעז לומר לי איך לאכול ואיך להתעמל.
אני רותחת על מי שמנסה לשכנע אותי שאני נהדרת כמו שאני ולהפסיק להתעסק עם זה.
אני רותחת על כל עצה וטיפ שמוענק לי מכל הלב ובתום לב ודאגה רבה ואהבה רבה.
אני עולה על גדותי עם כעס.
ואני כועסת בעיקר על עצמי.
אני כועסת על אמפי הילדה שלא עמדה בפיתויים והסתערה על המתוקים ובנתה דורות של תאי שומן בגוף שכבר לא ניתן להיפטר מהם.
אני כועסת על אמפי הנערה שהרסה את הגוף עם דיאטות.
אני כועסת על אמפי האישה שהמשיכה את ההרס של הנערה ואת הנשנושים של הילדה והמשיכה לתת לשתי אלה לנהל אותה בכל הקשור לאוכל.
ואני כועסת על זה שהחלטתי להכניס בלון לקיבה, וכועסת על זה שהחלטתי בסוף שלא לעשות את זה.
אני כועסת על T למרות שהוא היה מלאך לגמרי - לא התנגד כשכן רציתי ועודד וחיזק כשביטלתי.
אני כועסת על הראש השרוט שלי שבכלל מתעסק עם זה.
אני כועסת על הגוף הזה, הבטן הזאת, הירכיים האלה.....אני כועסת וזה מציף אותי.
וזה בסדר.
אני מתמסרת לכעס הזה ונותנת לו לפעפע בתוכי, כי אני מבינה שעדיף לי לעבור דרכו עכשיו ואין טעם להתנגד לו.
ואני ממתינה שהוא יתפוגג מעט כדי להחליט מה השלב הבא..............
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
