יוצאת לדרך חדשה

לפני שיצאנו לדרכנו ביום האחרון בקיוטו, פגשנו שוב את התופעה המסקרנת הזאת שנקראית "פקיד קבלה יפני". 

T קיבל בדוא"ל מסמך שהיה עליו להדפיס, לחתום עליו ולהחזיר, והוא ירד לקבלה של המלון שלנו כדי לבקש מהם סיוע בעניין.

כשהוא דיבר על הדפסת המסמך היה פקיד הקבלה חייכן ואדיב ונתן לנו כתובת דוא"ל אליה לשלוח את המסמך המיועד. 

אבל כשביקשנו את הסריקה, נתקלנו בפנים אטומות, מעט מבוהלות.

מצאתי באפליקצייה הגוגל טרנסלייט המבורכת (google translate) את המילה ל"סריקה" 

スキャン או Sukyan (אם מישהו מכם יזדקק לה מתישהו 😉) וראינו שהוא הבין מה אנחנו רוצים.

אבל.....

לא היה לו מושג איך עושים את זה. 

שלושה פקידי קבלה ושני מכשירי מדפסת/סורק/פקס (תוצרת canon כמובן, היפנים משתמשים רק במוצרים תוצרת יפן) לא הצליחו במשימה ונראו מאד אובדי עצות.

זה לא היה חלק מהפרוטוקול הרגיל שלהם, וזה בלבל אותם מאד. 

ניסינו להרגיע אותם ולומר שזה לא נורא דחוף לנו, אבל מרגע שיפני (ועוד כזה שתפקידו לתת לנו שירות) מקבל משימה, הוא לא יעזוב אותה.

הובטח לנו שעד סוף היום המסמך החתום אכן ייסרק ויישלח אלינו לדוא"ל - וכך היה. 

תוך שעה מרגע שיצאנו מפתח המלון, קיבלנו את המסמך הסרוק המבוקש. 

ביומנו האחרון בקיוטו התחלנו את הבוקר במקדש נאנזן-ג'י (Nanzen-Ji temple), מקדש זן בודהיסטי (zen buddhist) משנת 1291.

משם המשכנו לאורך מסלול שנקרא "שביל הפילוסופים" (Philosophers walk) שעובר לאורך תעלת מים ומגיע עד למקדש ג'ינקאנקוג'יצ'ו 

מקדש ג'ינקאנקוג'יצ'ו (Ginkankujicho temple) היה מקסים!

בהיותו ממוקם בצמידות לצלע של הר או גבעה, הגן שלו המשיך במעלה המדרון והשקיף על קיוטו מלמעלה.....

מצאתי שם בריכת מטבעות (כלומר - שאנשים זורקים מטבעות לתוכה)

וחרוט חול בגן החול שנראה כאילו מישהו רוקן דלי ענק על החוף.......

 נוף מרהיב של קיוטו

משעולים מקסימים בגן שהוא בעצם יער קטן

גן חול....

הפוסט האחרון התארך לי, ולכן החלטתי להקדיש פוסט שלם נפרד  לביקור שלנו במקדש רויאן-ג'י: Ryōan-ji  temple

בעיקר משום, שלדעתנו זה היה המקדש היפה ביותר שראינו, בקיוטו בפרט וביפן בכלל.

זהו מקדש בודהיסטי שנבנה (כלומר בנייתו הסתיימה והוא נפתח לציבור ב...) בשנת 1450 לספירה.

כדי להגיע אליו הלכנו קילומטרים ברגל, וגם נסענו ברכבת ענתיקה קצת הזויה, בת קרון אחד, נדמה לי שזה היה קו בשם Keifuku אבל אולי זה היה Hankyu - אני לא זוכרת (וה-timeline של גוגל, שעוקב אחרי לכל מקום,  רק אומר לי ברוב חוצפתו, שבזמן הזה הייתי On a train.....).

לא הקרון ולא התחנה היו מאוישים, ולא ניתן היה לרכוש כרטיס בתחנה (לא היו מכונות). על הקרון עצמו היתה מכונה בלתי ניתנת לפענוח - ראינו שניתן להכניס מטבעות אך לא ידענו באיזה סכום.

היו כמה נערות יפניות על הקרון איתנו, ואחת מהן, שראתה שאנחנו מתחבטים, ניגשה אלינו בחביבות ואמרה באנגלית רהוטה (ויוצאת דופן): "you guys can pay when you get off the train" (אתם יכולים לשלם כשתרדו מהרכבת). הודינו לה מקרב לב, אבל כשהגענו ליעדנו וירדנו, גם שם לא היו מכונות ולא היה איש - וכך יצא שבלית ברירה גנבנו נסיעה על רכבת ביפן (ו-T יורד עלי בחביבות עד היום על ייסורי המצפון שהסתובבתי איתם בגלל זה כל אותו היום).

אם לא ציינתי זאת מספיק עד עכשיו, אנשים ביפן עזרו לנו כך בכל הזדמנות. גם כשלא ביקשנו עזרה. לפעמים ממש לקחו אותנו לרציף הנכון והינחו אותנו כיצד לעלות על הרכבת הנכונה שתוביל אותנו לתחנת חפצנו. פעם אחת כשהיינו כבר על רכבת לא נכונה, (וכבר הזכרתי שאם הרכבת שלנו היתה אמורה לצאת מרציף 2 בשעה 10:33 היתה זו טעות חמורה לעלות על רכבת באותו רציף שהגיעה ב-10:31 כי היא נסעה ליעד אחר לגמרי) ושאלתי את מי שישב לידי אם ידוע לו אם הרכבת הזו אכן מגיעה לתחנה X, הוא אמר שלא - נכנס לאפליקציה בטלפון שלו - אמר לי באיזו תחנה עלינו לרדת כדי לתפוס את הרכבת שתביא אותנו ליעדנו - ואחרי כמה דקות הגיש לי דף נייר כתוב בכתב ידו עם שם התחנה בה עלינו לרדת, הדקה המדוייקת שבה תגיע הרכבת הזאת לתחנה ההיא, הרציף ממנו עלינו לתפוס את הרכבת הנכונה, ושוב - הדקה המדוייקת שבה עלינו לעלות עליה. היינו די המומים ולא הפסקנו להודות לו.

בכל מקרה הגענו למקדש Ryōan-ji  -

בכניסה פגשו אותנו "שומרים"

ההדפסים המהממים שעל הקירות בתוך אולמות המקדש השאירו אותנו פעורי פה

וחדר התפילה היה מרהיב ביופיו

ואיך אפשר בלי בודהה?

שלל פינות חמד להתבוננות ומדיטציה....

בריכות נוי ...

בריכת שושנות מים

בריכת דגים

וכמובן פאגודה בת חמש קומות..........

גן סלעים מטופח

ובאר תפילות, ברכות או משאלות......

ובין העצים - המון המון עכבישים יפהפיים שטוו את קוריהם מעל לשבילי הגן..........

ביום השני שלנו בקיוטו ירד בבוקר גשם.

כרגיל לא הסכמנו לתת לזה לקלקל לנו - אבל די מבאס לראות מקדשים וגנים בגשם..... 😧

זו הפגודה במקדש טוג'י (Toji temple).

בתוך המקדש לא נתנו לנו לצלם.....העניין הזה חזר על עצמו בחלק גדול מהמקדשים.

אז נסענו לתחנת הרכבת בקיוטו - שהיא אתר תיירות אדריכלי בפני עצמו.

ושם גם מצאתי סוף סוף סניף של "מיסטר דונאט" ש-the narrator החביב המליץ עליו בחום

בסוד אגלה, שלא נפלנו מהדונאטס האלה. יש איזו מאפיית דונאטס במיאמי (בעוונותי לא זוכרת את שמה), שקלקלה לי לעד את טעם הדונאט בכל מקום אחר בעולם........(מרוב שהיה טעים). וממילא עדיף שלא אוכל דונאטס....זה לא בתפריט שלי.

הגשם פסק מעט אז המשכנו למקדש נישי הונגנג'י (Nishi Honganji temple)

מעבר לארכיטקטורה היפה, הגנים המהממים, וההדפסים היפהפיים (שאותם אסור לצלם) בתוך המקדשים - מה שמשך את תשומת לבי במיוחד הם היפנים עצמם.

המקדש הזה (כמו רבים בקיוטו) נמצא ממש בתוך העיר. לפעמים לא רחוק מבתי ספר, בתי עסק, בתי מגורים.

ואנשים עוברים במקדש בזמנים שונים במהלך יומם, מברכים, מתפללים, קונים פתקית מזל.....כחלק משגרת יומם.

ביומנו השלישי בקיוטו החלטנו לצאת אל מחוץ לעיר לבקר בארמון הימג'י (Himeji castle), שנבנה ב-1333 וכמובן חודש כמה וכמה פעמים מאז, לאחרונה לפני חמש שנים. באורח פלא הוא שרד רעידות אדמה והפצצות מאסיביות במלחמת העולם השנייה, והוא באמת אחד מהארמונות היפים ביותר ביפן.

הכניסה לארמון נתקלנו לראשונה בשלט הזה - שאוסר על רחפנים. די משעשע.....

גם להימג'י ובחזרה תפסנו רכבת מהירה שינקנסן - והתענגנו על הקלות שבה אפשר להתנייד ביפן.

אבל כרגיל, יפן זו ארץ של ניגודים - ולעומת היעילות של השינקנסן, ורשת הרכבות, התחתיות והאוטובוסים, פגשנו בחלמאיות של הבנקים שם.

ככלל כמעט שלא ראינו סניפי בנק ביפן, בטח לא בכמות שאנחנו מורגלים בה כאן. גם בכספומטים לא נתקלנו.

אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהיפנים מקבלים את משכורתם במזומן פעם בשבוע, ומתנהלים כמעט אך ורק במזומן.

עכשיו התחילו בחלק מהמקומות להיכנס לשימוש גם כרטיסי אשראי אבל לרוב האנשים וברוב העסקים זה עדיין לא נכנס.

ובכן, החלטנו שאנו רוצים להחליף כסף - מאירו ליין. והימג'י בדרך חזרה לשינקנסן מהארמון מצאנו סניף בנק ונכנסנו.

הסניף היה ריק מלקוחות ובכל זאת התעקש הפקיד בכניסה לשאול למטרת ביקורנו, להוציא לנו פתקית לתור הרצוי במכונה שבכניסה (אי אפשר בלי מכונה), והורה לנו לשבת בכורסאות הנוחות להמתין שמספרנו יעלה בתור.

ברור שמספרנו עלה מייד - הרי היינו יחידים בסניף - וניגשנו לפקידה שכמובן לא ידעה כמעט אנגלית.

כשהיא הבינה שברצוננו להחליף כסף היא פנתה למדף שמאחוריה ושלפה קלסר גדול ומרופט, דפדפה בו כמה דקות, ואז ביקשה את הדרכון שלי.

לאחר עוד כמה דקות דפדוף בדרכון, היא חיפשה קלסר גדול מרופט נוסף, וחיפשה בו דקות ארוכות עד שהיא מצאה את ישראל.

בשלב זה נענו באי נוחות בכסאותנו (והבטנו בעצבנות בשעון, כדי לא לפספס את השינקנסן שלנו בחזרה לקיוטו) אבל עדיין המתנו בסבלנות.

היא ביקשה לדעת כמה כסף ברצוננו להחליף, והחווירה כששלפנו את שטרות האירו (מאה שלושים אירו) שלא היו לה מוכרים.

מסע נוסף אל המדף שמאחוריה הוליד קלסר גדול ומרופט שלישי, שם היא עברה על כל שטר (של מאה, של עשרים, של עשר) ובחנה את ההנחיות שהיו כתובות לה, כיצד לבדוק אם השטר חוקי או מזויף.

בשלב הזה T כבר התרגז, הצביע על השעון ואמר לה "שינקנסן, שינקנסן" כדי להבהיר שזמננו קצר. זה היה יותר מרבע שעה מרגע שהתיישבנו. בסך הכל כדי להחליף מאה ושלושים יורו ליין.

הפקידה הצליחה לומר שזה ייקח עוד כעשר דקות, ואז החלטנו שזה לא כדאי - ביקשנו את השטרות שלנו בחזרה ויצאנו מהסניף.

בעת הנסיעה בשינקנסן קראנו באינטרנט שאחרי שהיא היתה מאשרת את עיסקת ההחלפה, היא היתה צריכה לקבל עוד כחמש חתימות בסניף מחמישה פקידים/מנהלים נוספים. מזל שיצאנו.

במקום זה, בהנחיית הגוגל, נכנסנו למלון ששכן מעל לתחנת הרכבת בקיוטו, ביקשנו בקבלה להחליף כסף, ופקיד אדיב הפנה אותנו למכונה (איך לא?) שעמדה בלובי למטרה זו.

תוך פחות מחצי דקה הכנסו את שטרות האירו וקיבלנו יין יפניים. כל כך פשוט!!!!!

טוב, יצא לי כבר פוסט ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךך אז המשך יבוא! חג שמח ומועדים לשמחה 😊

וגם כאן