יוצאת לדרך חדשה

ביום השני שלנו בקיוטו ירד בבוקר גשם.

כרגיל לא הסכמנו לתת לזה לקלקל לנו - אבל די מבאס לראות מקדשים וגנים בגשם..... 😧

זו הפגודה במקדש טוג'י (Toji temple).

בתוך המקדש לא נתנו לנו לצלם.....העניין הזה חזר על עצמו בחלק גדול מהמקדשים.

אז נסענו לתחנת הרכבת בקיוטו - שהיא אתר תיירות אדריכלי בפני עצמו.

ושם גם מצאתי סוף סוף סניף של "מיסטר דונאט" ש-the narrator החביב המליץ עליו בחום

בסוד אגלה, שלא נפלנו מהדונאטס האלה. יש איזו מאפיית דונאטס במיאמי (בעוונותי לא זוכרת את שמה), שקלקלה לי לעד את טעם הדונאט בכל מקום אחר בעולם........(מרוב שהיה טעים). וממילא עדיף שלא אוכל דונאטס....זה לא בתפריט שלי.

הגשם פסק מעט אז המשכנו למקדש נישי הונגנג'י (Nishi Honganji temple)

מעבר לארכיטקטורה היפה, הגנים המהממים, וההדפסים היפהפיים (שאותם אסור לצלם) בתוך המקדשים - מה שמשך את תשומת לבי במיוחד הם היפנים עצמם.

המקדש הזה (כמו רבים בקיוטו) נמצא ממש בתוך העיר. לפעמים לא רחוק מבתי ספר, בתי עסק, בתי מגורים.

ואנשים עוברים במקדש בזמנים שונים במהלך יומם, מברכים, מתפללים, קונים פתקית מזל.....כחלק משגרת יומם.

ביומנו השלישי בקיוטו החלטנו לצאת אל מחוץ לעיר לבקר בארמון הימג'י (Himeji castle), שנבנה ב-1333 וכמובן חודש כמה וכמה פעמים מאז, לאחרונה לפני חמש שנים. באורח פלא הוא שרד רעידות אדמה והפצצות מאסיביות במלחמת העולם השנייה, והוא באמת אחד מהארמונות היפים ביותר ביפן.

הכניסה לארמון נתקלנו לראשונה בשלט הזה - שאוסר על רחפנים. די משעשע.....

גם להימג'י ובחזרה תפסנו רכבת מהירה שינקנסן - והתענגנו על הקלות שבה אפשר להתנייד ביפן.

אבל כרגיל, יפן זו ארץ של ניגודים - ולעומת היעילות של השינקנסן, ורשת הרכבות, התחתיות והאוטובוסים, פגשנו בחלמאיות של הבנקים שם.

ככלל כמעט שלא ראינו סניפי בנק ביפן, בטח לא בכמות שאנחנו מורגלים בה כאן. גם בכספומטים לא נתקלנו.

אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהיפנים מקבלים את משכורתם במזומן פעם בשבוע, ומתנהלים כמעט אך ורק במזומן.

עכשיו התחילו בחלק מהמקומות להיכנס לשימוש גם כרטיסי אשראי אבל לרוב האנשים וברוב העסקים זה עדיין לא נכנס.

ובכן, החלטנו שאנו רוצים להחליף כסף - מאירו ליין. והימג'י בדרך חזרה לשינקנסן מהארמון מצאנו סניף בנק ונכנסנו.

הסניף היה ריק מלקוחות ובכל זאת התעקש הפקיד בכניסה לשאול למטרת ביקורנו, להוציא לנו פתקית לתור הרצוי במכונה שבכניסה (אי אפשר בלי מכונה), והורה לנו לשבת בכורסאות הנוחות להמתין שמספרנו יעלה בתור.

ברור שמספרנו עלה מייד - הרי היינו יחידים בסניף - וניגשנו לפקידה שכמובן לא ידעה כמעט אנגלית.

כשהיא הבינה שברצוננו להחליף כסף היא פנתה למדף שמאחוריה ושלפה קלסר גדול ומרופט, דפדפה בו כמה דקות, ואז ביקשה את הדרכון שלי.

לאחר עוד כמה דקות דפדוף בדרכון, היא חיפשה קלסר גדול מרופט נוסף, וחיפשה בו דקות ארוכות עד שהיא מצאה את ישראל.

בשלב זה נענו באי נוחות בכסאותנו (והבטנו בעצבנות בשעון, כדי לא לפספס את השינקנסן שלנו בחזרה לקיוטו) אבל עדיין המתנו בסבלנות.

היא ביקשה לדעת כמה כסף ברצוננו להחליף, והחווירה כששלפנו את שטרות האירו (מאה שלושים אירו) שלא היו לה מוכרים.

מסע נוסף אל המדף שמאחוריה הוליד קלסר גדול ומרופט שלישי, שם היא עברה על כל שטר (של מאה, של עשרים, של עשר) ובחנה את ההנחיות שהיו כתובות לה, כיצד לבדוק אם השטר חוקי או מזויף.

בשלב הזה T כבר התרגז, הצביע על השעון ואמר לה "שינקנסן, שינקנסן" כדי להבהיר שזמננו קצר. זה היה יותר מרבע שעה מרגע שהתיישבנו. בסך הכל כדי להחליף מאה ושלושים יורו ליין.

הפקידה הצליחה לומר שזה ייקח עוד כעשר דקות, ואז החלטנו שזה לא כדאי - ביקשנו את השטרות שלנו בחזרה ויצאנו מהסניף.

בעת הנסיעה בשינקנסן קראנו באינטרנט שאחרי שהיא היתה מאשרת את עיסקת ההחלפה, היא היתה צריכה לקבל עוד כחמש חתימות בסניף מחמישה פקידים/מנהלים נוספים. מזל שיצאנו.

במקום זה, בהנחיית הגוגל, נכנסנו למלון ששכן מעל לתחנת הרכבת בקיוטו, ביקשנו בקבלה להחליף כסף, ופקיד אדיב הפנה אותנו למכונה (איך לא?) שעמדה בלובי למטרה זו.

תוך פחות מחצי דקה הכנסו את שטרות האירו וקיבלנו יין יפניים. כל כך פשוט!!!!!

טוב, יצא לי כבר פוסט ארוךךךךךךךךךךךךךךךךךך אז המשך יבוא! חג שמח ומועדים לשמחה 😊

וגם כאן