אז מה למדתי בגן היום?* (כלומר אתמול)
בגדול המשכנו את התרגולים - רק שהפעם הייתי צופה בעיקר, ולא השתתפתי (לא כמאמנת ולא כמתאמנת).
לא זוכרת אם כבר כתבתי כאן שבכל שיעור מתנהלת שיחת אימון מול כל הכיתה למישהי שהתנדבה לכך.
צריך אומץ אדיר, לדעתי, להסכים להתאמן מול כולם, והבחורה הזו אכן מגלה אומץ אדיר ונדיר, כי הסיפור שלה לא פשוט בכלל.
כמובן שאיננו מספרים לאיש מה שהולך שם, והמטרה היחידה שאמורה לעמוד מול עינינו היא ללמוד כיצד עושים זאת.
כיצד עושים זאת טכנית : איך מתחילים, מה שואלים, איך משקפים, איך מגיבים וכו' ואפילו איך להושיב את המתאמן מול המאמן, מה להכין (מים, מגבוני נייר)...
וגם כיצד מתנהלים כאשר עולים דברים.
בראש ובראשונה (זה כבר נשמע כמו מנטרה, אני יודעת) - הנשימות. הנשימות של המאמן כאשר הגוף שלו שומע ומגיב אוטומטית למה שנאמר.
הנשימות של המתאמן - כאשר הוא מוצף ברגשות וצריך לדעת לתת מקום לתחושות שעולות בו, בראש ובראשונה בגוף - לתת כבוד לגוף שלו, לאפשר לו להסדיר את הנשימה, להרגיע את התופעות (כמו רעד, לחץ בראש או בחזה או בבטן, דמעות כמובן)....
הרבה פעמים המתאמן מנסה להימנע מלשהות בתחושות הלא נעימות ומבקש להמשיך....
והמורה שלי מתעקשת לחכות, לנשום, לתת לתחושות מקום ואז לתת להן להתפוגג.
פעמים רבות תוך כדי ההמתנה הזו, גם עולים זיכרונות שקשורים לתחושה, שקשורים למה שדובר....שמאירים באור חדש ושונה את החוויה שהמתאמן מדבר עליה..... יש לזה ערך עצום, להתייחסות הזאת לגוף ולתחושות ולנשימה.
נראה לי (בינתיים לפחות) שזה השוס של שיטת האימון הזאת לעומת אימון אונטולוגי קלאסי.
כי כל כך הרבה פעמים אנחנו מדחיקים היטב (וההדחקה הייתה בהחלט נחוצה לנו בעבר כדי לשמור על עצמנו ועל שפיותנו הרגשית) חוויות ילדות שבפועל עדיין משפיעות עלינו ומנהלות אותנו.
דוגמא קלאסית לכך היא ילדה שהייתה מוכה או שאמא שלה הייתה אישה מוכה, שבוחרת בן זוג אלים....שוב ושוב.
עד שלא מתייחסים לזה ולא מסייעים לפוגג את החוויה ואת כל ההשלכות שלה על מי שאנחנו כיום, לא ניתן לשבור את הדפוס, לא באמת.
עוד דבר שדיבר אלי מאד בהקשר הזה: פעמים רבות אנשים שמבינים פתאום מה עבר עליהם בילדות, כועסים על עצמם או מתביישים או חשים אשמה שהם "לא עשו שום דבר בנידון" אז.
המורה שלי מדגישה שוב ושוב את העובדה שכילדים הם היו חסרי אונים מול הוריהם, מול הדוד המטריד, מול המורה המתאכזר....ואין להם מה לבוא אל עצמם בטענות על חוסר האונים שלהם אז. אבל שהיום הם כבר לא ילדים, והיום - לאחר שימיסו את הדפוסים ההם בתוכם - הם כבר לא חסרי אונים, והיום הם יכולים לשנות את חייהם.
עוד דבר שקורה בשיטת האימון הזאת, הוא הטיפול במבנה הרגשי של הילד שבתוכנו.
בגדול, אנחנו הרי באים להתאמן (בדרך כלל) על תחום מסוים בחיינו שאנו רוצים לשפר או לפתור.
לדוגמא: יש לנו קושי להתפרנס או יש לנו קושי לנהל את הכסף שבחיינו.
בפועל, היחסים שלנו עם כסף נובעים מן המבנה הרגשי שלנו, שעוצב בילדותנו.
אם ננסה לאמן את עצמנו להתייחס באופן שונה לכסף באופן תכליתי ושכלי בלבד, זה עשוי לעזור אבל לא יפתור לגמרי את מקור הבעיה.
אבל אם נגלה את המבנה הרגשי שלנו שמשפיע על התייחסותנו לכסף (מה הייתה האווירה בבית הורינו בנושא כסף, אילו משפטי מפתח נאמרו תמיד בבית לגבי כסף - כמו "כסף לא גדל על עצים" ) נוכל להתרכז במהות ולא בתופעה, וכך יגדל הסיכוי לטפל בזה באמת.
בכל אופן שיעורי הבית שלנו השבוע הם לנהל שיחת אימון ראשונה (לפי התבנית שלמדנו) עם אחד מבני המשפחה שלנו, לבחירתו. שיחה ראשונה זו נקראת "שיחת היכרות" ויש לה שאלות קבועות מראש. היא יכולה להתנהל במשך שעה והיא יכולה לקחת כמה שעות טובות - תלוי במתאמן (או במקרה הזה בקרוב המשפחה הנבחר).
בחרתי לעשות זאת מול T ונראה לי שנעשה זאת היום.
זאת תהיה הפעם הראשונה, כמעט, שהוא ייחשף לתוכן של הלימודים שלי.
למרות שאני מדברת על זה ומשתפת קצת חוויות, משום מה איתו היה לי עד כה הכי קשה לשתף.
לא יודעת לשים את האצבע על הסיבה לכך, אבל משהו בתגובות שלו בכל פעם שנושא הקורס עולה, מרתיע אותי.
ודווקא בגלל זה נראה לי חשוב ביותר לערוך איתו את "שיחת ההיכרות" הראשונה.... למרות שלא היתה לי "שיחת הכנה" לזה (clearway).
המורה שלי ממליצה לא לעשות אף שיחת אימון בלי לעבור CLEARWAY קודם. ולאור חוויות ה-CLEARWAY המעטות שכבר חוויתי (לא על עצמי) בקורס, אני מבינה לגמרי מדוע. אבל משום מה לא בא לי לחכות לקבל CLEARWAY לפני.....
נראה כבר.
אני מתרגשת לקראת השיחה, אבל לא באמת חוששת ממנה. נראה לי שאולי אעשה לעצמי עכשיו הכנה קצרה לקראתה....
משהו שקוראים לו CLEARDAY שאדם עושה לעצמו (עדיף כל בוקר, אבל למי יש סבלנות?)
כבר הזכרתי את זה פה פעם...
שיהיה לי ולכולנו יום נפלא 
* שאול מהשיר "מה למדת בגן היום" של הדודאים
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
