אני אוהבת את הנסיעות הליליות האלה, הכביש ריק כמעט לחלוטין. זו רק אני שרה בלי להתפדח בקול רם את השירים מהפלייליסט. אבל היום זה היה שונה.
היום, כמו כמעט כל יום בשבוע האחרון, הלכנו ביחד לחניון - כי חנייה בתל אביב זה מושג שלא קיים, ואחרי הקפצתי אותו הביתה פשוט הרגשתי שאני חייבת את חאל.
ניסיתי להתעלם, שמתי את אותו המוסיקה ואת הוייז, אבל כל מה שהיה בראש זה חאל. הבחור התל אביבי מקסים, חתיך, חכם ומסמן וי כמעט על כל רשימת המכולת הבלתי הגיונית שלי, אבל...הוא לא חאל.
ניסיתי לתרץ את זה בדלקת גרון של הבחור, הוא גם היה קצת מבואס היום בגלל העבודה אבל בכל זאת...חאל. השירים כאילו עשו דווקא ולחצו על כל הנקודות הרגישות. התחלתי לבכות. לבד. באמצע איילון.
מקללת את הרגע בו הייתי גיבורה ואמרתי "כשנגיע לגשר נחצה אותו, אני אתגבר.עכשיו כיף", מקללת את הנשיקה הראשונה בדירה שלי ליד הכפתור שלא מדליק או מכבה שום דבר, את הקול החמוד שהוא עושה כשמודיע שהיום הוא הכפית הקטנה ואת הצחוק שלו שמלווה ב"יא אללההה" עם אחד מעשרות שמות החיבה שהמציא לי.
קראתי היום משפט שאומר שכדי למלא כוס צריך לוודא שהיא ריקה קודם כל. אבל שלי מלאה בו אז איך אני יכולה לדחוף לשם מישהו אחר? אני לא רוצה מישהו אחר למרות ההבנה שעוד 8 חודשים לא אראה אותו לעולם.
אני רוצה להאמין שהתל אביבי לא הרגיש שהיום לא כלכך זרם בינינו, למרות שכשהוא יצא מהאוטו היה לו מין חיוך מאולץ ולא הייתה נשיקת לילה טוב כמו בדרך כלל. היה מבאס כזה.
הוא מבאס כזה, אנחנו לא נקרעים מצחוק בלי סיבה, ולא מבקשים אחד מהשניה להפסיק לדבר כי מרוב צחוק קשה לנשום. אין לנו את הדינמיקה הזו שיש לי עם חאל. עם אף אחד אחר אף פעם לא הייתה לי דינמיקה כזו. זה כמו למצוא את החצי שלך, שמשלים כל חלקיק קטן ממך ואז להפנים, שוואלה-באסה לך, כי העולם דפוק. באסה לך כי עכשיו כשאת מכירה את התחושה לעולם לא תסתפקי בפחות ותמשיכי לחפש אחרי הקיים, תוך כדי שאת לבד.
איפשהו בפנים אני רוצה להאמין שאני טועה, שהתל אביבי לא הרגיש את הריחוק הזה, שהוא חכם מספיק כדי לתת לנו עוד צאנס ולעשות צד ראשון כדי לשבור את הקרח. פעם אני הייתי שוברת אותו הרי, אבל בזמן האחרון אחרי שחר משהו השתנה. אני לא מוכנה להחשף יותר ככה, לא מצליחה להוציא את זה מעצמי.
אני חושבת שהתבגרתי ולרעה. הפסימיות והחומות אף פעם לא היו חלק ממני ובזמן האחרון הפסקתי להאמין שהכל אפשרי, שהכל יסתדר, שאני אשב עוד עשר שנים ואצחק על זה שמכל האנשים בעולם התאהבתי בבן אדם שאיתו זה הכי בלתי אפשרי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
