החיים בעיר הגדולה...הנה זה מתחיל

אני שונאת אותך.

אני מנסה להבין למה.

כי לא היית שם בשבילי?

כי לא תמכת בי? לא חיבקת אותי כשהייתי צריכה? לא ניגבת את הדמעות מהפנים שלי? לא התאמצת שאני אחייך? לא נלחמת עליי, עלינו?

אני מנסה להבין בדיוק מתי הגעתי למסקנות האלה.

שאתה לא הבחור בשבילי.

וזה לא רק היה איתך.

זה היה גם עם ההוא לפניך, וההוא לפניו.

זה כנראה יהיה גם עם הבא בתור, אז אל תיקח את זה אישית.

אני מנסה להבין אם הציפיות שלי גבוהות מדי.

ואני כל כך מפחדת שזה נכון כי אם זה לא היה נכון אז לא הייתי כל כך בודדה.

אני לא לבד, אני יודעת.

זה לא משנה את העובדה שלילה אחרי לילה אני משתוקקת להגיד לילה טוב לבחור שלי אחרי שסיפרתי לו על איזה יום עבר עליי ואין.

הוא לא שם.

אני מנסה להבין אם זה באשמתי.

אם הסיבה היא לאו דווקא שהציפיות שלי גבוהות, אלא שזה מה ששיכנעתי את עצמי כי לא מגיע לי מישהו.

אני תמיד אומרת שאני רוצה ככה ואני רוצה ככה, אבל אולי השאלה האמיתית היא אם אני יכולה לתת את כל זה.

הייתי פעם רומנטיקנית.

יש כאלה שהיו אומרים, להחריד אפילו.

הייתי פעם כותבת על נפלאות האהבה, התחושה של נשיקה שבאה מהלב, על הרגשות שהציפו את בני הזוג אחד לשני.

אני מנסה להבין אם איבדתי את זה או שפשוט האמנתי במה שראיתי בטלוויזיה וקראתי בספרים.

היום זה מצב שאני רואה זוגות מתנשקים, מחובקים, מחזיקים ידיים.

ואני מפנה את הגב כי זה כואב. 

אתם אומרים שאני נכה ריגשית?

אל תנסו אפילו להבין עד כמה.

זה הפוסט הראשון שאני כותבת אחרי.

עוד לא בכיתי מאז, לא באמת.

אבל התחושה מתחילה לחזור למוח, אני כבר לא מנותקת מהעולם.

אני רואה אותו.

אני חיה בו.

ואני בקושי שורדת את זה.

12.11.12