איפה היינו ומה עשינו

אחרי שכבר התמקמנו לנו בגסטהאוס, הזמנו אוכל ורצינו לנוח, דפק לנו פתאום אחמד על הדלת. מסתבר שצצה לנו בעיה חדשה –איגוד המוניות המקומי לא מאפשר לאף ג'יפ-מונית מבחוץ לעבוד באזור פאדום וזאנסקאר בכלל. הדבר היחיד האפשרי הוא להגיע לפאדום – לראות את האזור ולצאת מפאדום אי אפשר. חייבים לזנוח את המונית שבאנו איתה ולהזמין מונית מקומית. ואנחנו לא רק ששילמנו מראש על הנסיעה חזרה עם הג'יפ שלנו, גם שילמנו על שני ימי טיול עם הג'יפ באיזור פאדום, כולל הגעה לפסטיבל. כך שמעבר לאי הנוחות יוצא שאנחנו בהגבלות הללו מפסידים הרבה כסף.

כמה שכבר הינו עיפים ועצבנים על אינספור התקלות שכבר קרו לנו בטיול הזה, זה כבר היה הקש ששתה את הגמל. יצאנו ארבעתנו, רותחים מכעס, כדי לחפש טלפון. החלטנו להתקשר לסטנזין כדי שהוא בתור סוכן הנסיעות שלנו יעשה את השמיניות באוויר לתיקון העניין ולא אנחנו. מעבר לכך, כל כך הרבה בעיות היו בטיול הזה עד עכשיו ורצינו לשתף גם אותו בעצבים שלנו.

בכל עיירה הודית ובכל חור נידח במדינה הזו ישנה תמיד איזו חנות שמפעילה גם טלפון. תמיד רשום ISD STD PCO על הדלת, ראשי תיבות של משהו שאומר שיחות חוץ, שיחות פנים וכאלה. מסתבר שפאדום לא הולכת עם הזרם, וזה שלכולם יש לא אומר שגם לה יהיה – בפאדום אין חנויות כאלה! אחרי שסקרנו את כל העיירה (רחוב אחד) ושאלנו בערך את כל התושבים, הבנו שיש מרכזיית טלפונים אחת, שכנראה מכוונת שיחות לבתים פרטיים, ושם נוכל להתקשר. באמת ניגשנו לשם ולמזלנו המקום היה פתוח. מיטל, המוכשרת מבינינו בענייני אנגלית, התקשרה לסטנזין והבהירה לו טוב מאוד שאנחנו ממש לא מרוצים מכל עניין הטיול, וגם הסבירה את פרטי הבעיה החדשה. סטנזין דרש לדבר עם אחמד, דרכו הוא יסדר הכל.

טוב, למצוא את אחמד שנעלם לנו בדרך לא היה כזה קשה – הוא ישב עם כל שאר נהגי המוניות והריץ צחוקים. ביקשנו מאחמד שיבוא איתנו וניגשנו שוב למרכזייה, רק כדי לגלות שבינתים הם הספיקו לנעול את המקום.

מתוסכלים חזרנו עם אחמד לתחנה, ואז ראינו התקהלות קטנה במקום. מסתבר שמדריך התיירים ההודי שפגשנו ברנגדום הגיע לכאן, ונדהם גם הוא מהגבלות איגוד המוניות. ניגשנו אליו כדי לבדוק את העניין ולראות מה הוא יוכל לחדש לנו בתור אחד שמבין את השפה. ממנו נודע לנו שהאיסור על ג'יפים מבחוץ לטייל באיזור פאדום הוא עניין ידוע. כשאותו מדריך מדלהי מביא לכאן קבוצות הוא תמיד משכיר כמה ג'יפים מקומיים לטיולים הפנימיים (למה שנקרא Sight Seeing). הוא גם הסביר לנו שכל סוכן נסיעות ששולח אנשים לאזור חייב לדעת על הסיפור הזה, אחרת הוא לא יכול לקרוא לעצמו סוכן נסיעות.

בנוסף, הוא אמר לנו שעניין איסור היציאה עם הג'יפ מפאדום הוא דבר חדש, וגם לא חוקי בעליל. הוא אמר לנו שהאיגוד הוא סוג של מאפיה שפשוט רוצה לגזול כספים, ואין ממש ברירה אלא לשתף איתם פעולה או לפנות למשטרה.

כעת, מצוידים בתובנות החדשות שלנו, ניגשנו שוב לחפש טלפון. במזל מצאנו הפעם תור ארוך לטלפון בחנות קסטות מיניאטורית. כשהגיע תורנו אחמד התקשר לסטאנזין, שסיכם איתו שהוא ישלם את כל מה שצריך לג'יפ שיקח אותנו למחרת לפסטיבל. סטנזין כבר יתחשבן איתו מאוחר יותר.

כמובן שהעניין לא סיפק אותנו לחלוטין – הרי הובטח לנו ושילמנו על ג'יפ צמוד כל היום לטיולים, ומה שקיבלנו בסופו של דבר הוא ג'יפ לפסטיבל וחזרה. אבל מה יכלנו לעשות כשהסוכן במרחק שלושה ימים נסיעה והמאפיה מסנדלת לנו את הג'יפ. שוב החלטנו לשים הכל מאחורינו ולפתוח דף חדש.

ואז בערב מיטל התעלפה ואני הקאתי.

היום הרביעי – הפסטיבל

בבוקר למחרת יצאנו לפסטיבל בקארשה (Karsha) במונית שאחמד השכיר עבורנו בשעה 9 וחצי, כי אמרו לנו שהפסטיבל מתחיל בערך ב10. כשהגענו למקום אחד הנזירים אמר לנו שהפסטיבל מתחיל ב11 ואנחנו יכולים בינתים לעלות למעלה ולהסתכל על ההכנות. כשהגענו למעלה, לרחבה הקטנה במנזר עליה יתקיים מאוחר יותר הפסטיבל, נזיר אחר הודיע שבשעה 12 מתחילות החגיגות. חיכינו כמו ילדים טובים על המדרגות, עד שב1 וחצי בצהרים נשמעה חצוצרה שהכריזה, סוף כל סוף, על פתיחת הפסטיבל.

נזיר ממתין לפסטיבל:

הקהל:

הפסטיבל התחיל ברעש וצלצולים – כמה כלי נגינה טיבטיים ניגנו יחדיו בצלילים עמוקים, חצוצרות ארוכות וגונגים גדולים נתנו הדים מרשימים מאוד, ופתחו את הפסטיבל. לאט לאט החלו לרדת מגרם המדרגות שליד הרחבה הקטנה השחקנים – נזירים מחופשים בכל הגילאים, לבושים בגדי משי ססגוניים ומסכות עיסת נייר ענקיות, מושקעות עד הפרט האחרון. הם הציגו הצגה אילמת: אדם במסכה ענקית של נזיר עצוב התישב בפינה, ואחד אחרי השני נזירים במסכות מפחידות הגיעו אליו, כולם רוקדים בדרך את אותו הריקוד. ברקע קריין הסביר את העלילה בלדאקית, ולאחר מכן באנגלית לא ברורה. לא הבנו כלום ממה שהלך שם (נראה היה שכוחות הרוע באים לדבר עם אותו נזיר עצוב, לא ברור למה), אבל די נהננו בהתחלה מהמופע הססגוני. אחרי כמה וכמה ריקודים, שכולם נראו אותו הדבר, גם המסכות כבר איבדו מקיסמן ואנחנו התחלנו להשתעמם.

כעבור כמעט שעה החלטנו שדי לנו, הספיק לנו מהפסטיבל, ועזבנו את המקום. איזה מזל שהדרך עד כאן היתה כל כך יפה ולא באנו רק בשביל אותו פסטיבל...

פתיחת הפסטיבל:

זה היה כל הטיול שלנו בסביבת פאדום. בהעדר ג'יפ צמוד ובגלל החשש שעוד משהו ישתבש בטיול הזה, נחנו בשאר היום שנותר לנו בגסטהאוס.

היום החמישי – חופפים ראש בפנסילה

למחרת קמנו מוקדם בבוקר, לקראת הנסיעה חזרה ללה. חיכינו חיכינו, ציפינו ציפינו, ומי לא בא? אחמד. עברה כבר החצי שעה איחור הממוצעת שלו (יום אחד הוא אחר לנו בשעה וחצי כי הוא אכל ארוחת בוקר) ולא ראינו ממנו סימן. בסופו של דבר קלטנו אותו יושב מול קבוצה של נהגי מוניות מקומיים, ומדבר בלהט.

מסתבר שהאיגוד לא רצה לתת לנו לנסוע חזרה ללה – אלא אם כן אחמד יסע לבדו לקארגיל, ואנחנו ניקח מונית של הארגון. לקארשה לא היה לנו אכפת לסוע בג'יפ מקומי, ושאחמד ישלם. אבל ללה? שלושה ימים נסיעה? לא נראה לנו העניין בכלל. קודם כל זו נסיעה יקרה מאוד, לא בטוח שלאחמד היתה כזו כמות של כסף מזומן, ואנחנו בוודאי שלא התכוונו לשלם עוד רופי אחד עבור הנסיעה הזו. מעבר לזה, הג'יפים המקומיים קטנים יותר ופחות נוחים מזה של אחמד, ובכלל – למה שנכנע למאפיה הזו?

עמי ועדי ניגשו להתערב בעניין, אבל מהר מאוד הבינו שאחמד עושה שם עבודה לא רעה. הנהג הכחוש והאומלל שלנו נראה פתאום כמו נואם רציני מול הקהל הנלהב שלו. כעבור יותר משעה וחצי ובעיקר בזכות "דמי הנסיעה" של 200 רופי שאחמד שילם, איגוד המוניות נאות לתת לנו לצאת מפאדום עם הג'יפ שלנו.

בזמן שאחמד התווכח עם האיגוד אנחנו ישבנו בצד וחיכינו. לאט לאט התקבצו סביבנו ילדים מקומיים שהיו בדרך לבית הספר, ושאלו אותנו שאלות באנגלית רהוטה. הם התעניינו בעיקר מהיכן הגענו ואיך קוראים לנו. מסתבר שבתי הספר באיזור מתחילים את השיעורים רק בשעה 10 בבוקר. לכל בית ספר יש מדים אחרים – לבית הספר היסודי מדים ילדותיים וסולידים יותר, לבית הספר התיכון מדים צבעוניים ומבוגרים יותר. מיטל ואני התלהבנו מאוד מהילדים, והלכנו לראות את בית הספר היסודי במקום לחכות סתם בשמש. כשנכנסנו לבית הספר ישב צוות המורים בצד עם המנהל, והילדים התרוצצו ברחבה גדולה מול בנין בית הספר הקטן. המורים והמנהל היו צעירים מאוד, מטופחים ולבושים כולם בבגדים מודרנים, מה שנראה כל כך מנוגד לאנשי פאדום המיושנים ולתלבושות ביצפר המחויטות.

ביקשנו רשות מהמנהל לצפות בבית הספר, והוא הזמין אותנו לראות את מסדר הבוקר שבדיוק התחיל: עם השמע הצלצול, כל תלמידי בית הספר (בערך 50) התקבצו בשורות מסודרות ברחבה,

 ממש כמו חיילים ממושמעים. כמה תלמידים בוגרים נעמדו מול הקבוצה הגדולה והחלו לתת הוראות של מסדר – עמוד דום, פנו ימינה, פנו שמאלה... לאחר מכן באה תפילת הבוקר (האיזור מוסלמי) ושירת ההמנון. הילדים, בעיקר הקטנים יותר, התרגשו נורא מעצם זה שאני ומיטל הסתכלנו עליהם, ולא הפסיקו לחייך לכיווננו. עם סיום המסדר התישבו כל הילדים על הרצפה, ואז הזמין אחד התלמידים הבוגרים נציג מכל כתה, לפי הסדר, כדי לתת הרצאה קטנטנה של כמה משפטים באנגלית לפני כל בית הספר. אחד דיבר על עצמו ועל כמה שבית הספר והמנהל שלו נפלאים, אחר דיבר על מלזיה, כל אחד על נושא לבחירתו. הילדים בכתות הנמוכות נורא התרגשו מעצם המעמד, והם גם לא דיברו באנגלית. היה מאלף לראות כמה שהילדים נראים שמחים להיות בבית הספר, ועד כמה הם ממושמעים, או לפחות כך הם נראו באותו מסדר.

בסוף המסדר הודינו למנהל וחזרנו לג'יפ – שם כבר חיכו לנו עדי ועמי, אחמד הצליח לשחרר את הג'יפ שלנו מהמאפיה. יצאנו לדרך.

מסדר בית הספר:

 כמה שעות לפני רנגדון, עצירת הלילה שלנו, עצרנו עם הג'יפ בפנסילה (Penzila) – מעבר ההרים (פאס) הגבוה ביותר בדרכנו – מעבר בגובה 4450 מטרים. רק כמה ימים לפני כן היינו באותו המקום ורעדנו מקור, והנה בפעם השניה מזג האוויר השתנה לחלוטין – היה חם והראות היתה טובה, וכך יכלנו לראות בבירור את הנוף המרהיב שעמד לנגד עינינו: ההרים הלבנים שממול, הקרחונים שבין ההרים המרוחקים יותר, הנוף הירוק הקרוב אלינו והאגם הצלול כל כך שבראש ההר, בראש פנסילה.

ליד פנסילה:

מאז קארגיל לא התקלחנו. המים בפאדום היו חומים כל כך שנראה היה שמקלחת תלכלכך אותנו עוד יותר משהיינו מטונפים. לכן עמי ועדי החליטו כבר בג'יפ שהם יחפפו ראש באגם של פנסילה, עוד יומיים בלי מקלחת לפנינו, לפחות שהראש יהיה נקי. החפיפה היתה פרויקט – האדמה מול האגם היתה בוצית ואי אפשר היה ממש להשען עליה. המים באגם היו מי שלגים קפואים כל כך שרק נגיעה של שניה בהם הפכה את האצבעות שלי לאדומות מקור. אבל בכל זאת – החליטו אז החליטו, אחד אחרי השני הכניסו עמי ועדי את הראש לתוך המים הקרים, צורחים מהקור, וחופפים את הראש. הם אפילו השקיעו ושמו שמפו. אחרי כל עניין החפיפה היה עשינו את המשך הנסיעה עד לרנגדום עם ריח שמפו נפלא בג'יפ, ושני נוסעים קפואים ומאושרים.

היום השישי – בוב מצטרף

הפעם לא היינו לבדנו בגסטהאוס של רנגדום. בחדר לידנו ישן בוב, תייר אוסטרלי שטייל לבדו בזאנסקאר מכפר לכפר. בוב ביקש להצטרף אלינו לג'יפ, עד עכשיו הוא טפס טרמפים עם משאיות שהגיעו לאיזור אבל עכשיו בא לו לסוע בנוח יותר והוא מוכן לשלם. עשינו חישוב של חלקו היחסי של בוב בנסיעה – יומיים נסיעה עד ללה – יצא 1200 רופי. בוב התנצל ואמר שזהו סכום שאינו יכול לשלם והוא יוכל לשלם רק מאתיים בערך, ומיד עדי אמר לו שאין בעיה, שיצטרף אלינו לדרך בלי תשלום, הרי יש לנו עוד הרבה מקום.

וכך יצאנו לדרך – נהג מוסלמי אחד, טרמפיסט נוצרי תפרן וארבעה יהודים שלא אכלו ארוחת בוקר (ברנגדום פותחים את המסעדה האחת העלובה מאוחר). כבר בתחילת הדרך התברר שבוב הטרמפיסט הוא אדם נחמד מאוד. את ארוחת הבוקר בפאניקאר (Panikar) הוא הזמין עבורנו כאות תודה על הטרמפ, ולא התלונן בכלל כשדברנו ביננו עברית.

ברנגדום:

אחמד עם פרה, ברנגדום, ברגעים הבודדים שראינו אותו מחייך:

את הנסיעה באותו היום אחמד עשה מאוד לאט, הרבה יותר לאט מהאיטיות הרגילה שלו ובטח שיותר לאט מהמהירות שנסענו בה  באותו קטע דרך בכיוון ההפוך. באמצע הדרך הוא גם עצר מדי פעם, סתם ככה כדי להסתכל על הנוף. בוב אמר שמעודו לא ראה מישהו נוסע לאט כל כך – גם כשעשה את הדרך הזו במשאיות, אלה נסעו במהירות גבוהה הרבה יותר מהג'יפ של אחמד. התחלנו לחשוב שהוא עושה את זה בכוונה.

הפעם ביקשנו מאחמד שיעצור לנו במקום אחר ללינת לילה. לא היינו מעונייני לישון שוב בקארגיל, וגם לא היינו נכנסים אליה בכלל אלמלא רצינו להתקשר הביתה להודיע שאנחנו עדיין חיים, וגם כדי להצטייד בכמה מאפים לדרך.

בחרנו לישון במולבק (Mulbek) – כפר קטן במרחק שעה נסיעה (29 ק"מ) מקארגיל. התמקמנו בגסטהאוס שהוא מעין פונדק דרכים הממוקם בדיוק מול הפסל המקומי המפורסם – הChamba Statue, פסל של אל שלפי שלט במקום נוצר לפני תקופת המוגולים, בערך לפני 2000 שנה. לפי מקומי שפגשנו בו הפסל לא כל כך עתיק כפי שנכתב בשלט (שלפיו נכתב כדי למשוך תיירים), והפסל הוא של הבודהה מאטריה, הבודהה העתיד לבוא.

מעט אחרינו הגיעו למולבק ישראלים על אופנועים. כמה היה מוזר לשמוע פתאום עברית ודיבור קולני אחרי כמה ימים של שקט וניתוק – הישראלים נשמעו לנו פתאום כל כך רעשנים לעומת השלווה של המקומיים. כמה מוזר זה היה.

שקיעה במולבק:

היום האחרון – אחמד הופך חברבורותיו

היום שבו הינו אמורים להגיע סוף סוף ללה בחזרה, גילינו פתאום שכשאחמד רוצה, הג'יפ יכול לעבור את ה20 קמ"ש. הוא אפילו יכול לסוע על 80 בפיתולי ההרים! מי היה מאמין?

מסתבר שאחמד נורא רצה לצאת בחזרה הביתה אחרי שהוא מגיע ללה, והבית שלו נמצא 40 ק"מ לפני קארגיל. כך, כשהוא מתכנן לעשות את אותה הדרך גם בחזרה הביתה אחמד פתאום זנח את עקרון ה"מהירות של בוקר" וכל הרחמנות על הג'יפ, ונסע במהירות כזו שנאלצנו לבקש ממנו להאט. פעם אחת גם כמעט התנגשנו במשאית שבאה מולנו, אחרי הסיבוב.

הדרך ללה עברה באמת במהירות, כמעט ולא עצרנו בדרך – אפילו וויתרנו על עצירה לארוחת צהרים מסודרת ופשוט קטפנו לנו בדרך חטיפים, רצינו לנצל את ההזדמנות ולהגיע ללה בשעות האור.

 12 ק"מ לפני לה אחמד עצר את הג'יפ בלי אזהרה. הוא העמיד אותו על יד נחל קטנטן והחל לשטוף את האוטו. היינו כל כך קרובים ללה, כל כך קרובים לאוכל ומקלחת, והוא עצר לשטוף את הג'יפ!! כמה כעסנו עליו באותו רגע, הרי הוא יכל לשטוף את הג'יפ שלו גם בלה, או בדרך חזרה הביתה באותו ערב או למחרת! למה הוא עושה את זה על חשבון הזמן שלנו? כעסנו עליו מאוד וגם ניסינו להגיד לו שיפסיק וימשיך מאוחר יותר, והוא בשלו- אומר לנו "כן כן" וממשיך. מהר מאוד התיאשנו ממנו. החלטנו שאו שהוא ממש טיפש, או שהוא פשוט שונא אותנו.

בסופו של דבר הגענו ללה.

בסוף אותו יום אחמד הגיע אלינו לגסטהאוס. סטנזין לא הסכים לשלם לו עבור אותו יום נוסף שהיה לנו בטיול, בגלל שהדרך מקארגיל לפאדום פוצלה ליומיים ולא נעשתה ביום אחד. כשסרבנו לשלם הוא קרא לסטנזין, ושניהם ישבו בחדר ודרשו כסף. אנחנו ובוב שהצטרף לא הצלחנו לגרום לו להבין שעצם זה שהטעות היתה שלו או של אחמד – או עקב תכנון לקוי של הטיול מצד סטנזין או הנהיגה האיטית של אחמד (אולי זה בכלל היה בכוונה כדי להאריך את הטיול?) - בכל מקרה, לא באשמתנו ולא לפי בקשתנו. להפך – היום הנוסף גזל לנו יום שהיה בלה, וגרם לנו להוצאות נוספות על לינה ואוכל בטיול. סטנזין לא הבין שאסור לו לדרוש מאיתנו תשלום נוסף ושהוא אפילו צריך להציע לנו החזר כספי חלקי או מלא אפילו. הוא התעקש להסביר לנו שהוא סטודנט, והיה בזמן הטיול שלנו בקשמיר בבחינות, ואחרת הוא היה יכול לסדר עניינים. לכן הוא דורש מאיתנו עוד כסף.

לא עזר כלום, אנחנו לא וויתרנו וסטנזין התעקש. הוא אפילו רמז שתכננו הכל מראש כשלא הבאנו לו מספרי ויזה ודרכונים לפני הטיול, ודרש שנביא לו את המספרים עכשיו כדי שיוכל לגשת למשטרה. הטחנו בפניו שהבאנו את כל פרטינו לעובד שלו. איך סוכן נסיעות לא יודע מה הולך במשרד לו, ואיך הוא יכל לשלוח אותנו לטיול מרוחק כל כך בלי לקחת את פרטינו? ואם היה קורה לנו משהו, איך היה מדווח? מרגע לרגע הבנו שמדובר באדם שלא יודע את העבודה שלו, ואפילו עושה אותה בצורה גרועה ממש.

לנוכח האיום של סטנזין, אימנו עליו בחזרה בתלונה במשטרת התיירות או כל גורם אחר. זה היה הרגע שבטחונו העצמי של סטנזין החל להתערער, והוא שינה את גישתו והחל לרתוח מכעס.

ואז גם אחמד התערב – הוא החל לשקר. אחמד אמר שאנחנו יצאנו מאוחר, ב12 בצהרים, ועשינו המון עצירות בדרך, ובגלל זה לא הצלחנו לעשות את הנסיעה ביום אחד. באותו רגע כולנו איבדנו שליטה ומיטל רתחה במיוחד – היא קמה וצעקה על אחמד בפנים שהוא משקר, ושיודה בכך.

אחמד נבהל כל כך וכנראה שנבהל מתפיסתו בשקר מול סטנזין, ויצא מיד מהחדר, לוקח איתו את סטנזין.

אנחנו מהמשטרה לא קיבלנו שום תלונה.

באותו ערב עשינו מקלחת נהדרת – שטפנו מעצמנו שבוע של טיול ארוך, מיגע ומרגיז נורא, אבל היינו מאושרים – גם מעצם זה שהגענו, וגם מהטיול – הרי גם חוויה רעה היא סוג של חוויה. מעבר לכך, הנופים שראינו היו מדהימים, מגוונים ובראשיתיים כל כך והיו שווים את הטיול כולו, כולל התקלות. אף אחד מאיתנו לא הצטער שיצאנו לטיול הזה, על כל הפאשלות שהיו בו. בהחלט היה טיול שלא נשכח לעולם.