...And here, at last, I discover a strange truth

עת ערב, השמש נעלמה.

הכוכבים מתחילים לזרוח עם שקיעה.

הירח מופיע במלוא הדרו

ואזרחי ישראל לסוכותיהם יפרשו.

במיטב בגדיהם לסוכות יגיעו.

במיטב מחלצותיהם תחת הסכך יתכנסו!

ישירו שירים, ידקלמו ברכות

בני משפחה וחברים, זה לצד זה ישבו.

"סוכת שלום", באחד השירים ישמע.

האם זה מה שאנו מבקשים במצווה?

"לזכר מעשיהם של בני ישראל במדבר."

אך טרם מצאתי את המקום המיוחל.

מעבר לים מציירים לי קווים,

בצפון טבח עַם קטלני ומחריד.

ממזרח קמים אנשים להרגנו.

אנשים, לא מפלצות.

סיפורי אונס נעולים בתיבה,

מקרי רצח מוסווים כהגנה.

שנאת חינם מאיש לאיש.

איש, לא מפלצת.

מבקשים סליחה אך ממשיכים לפגוע,

לועגים לאמונות שונות ומהוללים את עצמם.

"סבלנות וסובלנות" נשכחו אצל בני האנוש.

בני אנוש, לא מפלצות.

תקווה אופפת את ההשקפה הכוללת

ה-יהב מציף את הרחובות, את ראשיהם של האנשים.

מקווים לטוב, מאחלים לאויב רע

מסתכלים על חצי הכוס המלאה. מה עם החצי הנותר?

חזון משותף למרבית העם

עַרֵבים זה לזה, מקווים יחדיו.

מתפללים לעתיד טוב יותר ושאויבנו יפלו במהרה.

חזון העתיד הורוד או חזון סוף העולם?

שלום הוא מושא חלומותיהם של רבים

ערבות הדדית, אחוות אחים.

לחיות עם השכן הקרוב בשלום, לסלוד לשכן הרחוק

האם השלום שינה הגדרתו?

חג שמח לכל עם ישראל ולכל הקוראים האדיבים!

חג אינו תירוץ להיפגש עם בני משפחה, עם חברים ולהיות שמחים.

כל יום חג. תעריכו את מה שיש, תאחלו למה שאין.

תערבו זה לזה והכי חשוב -

יש לנו ארץ נהדרת. (הזכויות שמורות לקשת©)