...And here, at last, I discover a strange truth

אדם צועד בעולם. צועד והולך. בועט לו באיזו אבן.

מגיע הוא לקצה הרחוב, דוחף רגליו אחורה ומשנה כיוון.

האדם מתבונן בשלולית בשולי הכביש ורואה רק את עצמו.

אדם חי בעולם. בעצם, הוא חי בתוך עצמו.

הוא לא חי בעולם. 

הוא נמצא בו, נושם את האוויר, מתקיים על תשתיותיו אבל לא. הוא לא חי בעולם.

אותו אדם רואה אדם אחר. מתבונן מעבר לכתפו ורואה אדם נוסף.

"מה פשר הדבר?" תהה.

אדם רואה אדם, אך מי הם, כקבוצה, כל האנשים יחדיו?

האדם תחילה מתבייש להתבונן ישירות. אחרי זה, הוא מתבייש להושיט ידו.

הוא צועד בהיסוס ושואל את האדם האחר: "את מי אתה רואה?"

האדם, האחר, שאל בתמהון: "אני אני, ואתה..?"

העולם מכיל בתוכו את האדם. העולם מיוחד, נותן במה.

העולם מקנה תשתיות, מקנה מקום מושב, מקנה אמצעים.

העולם מכיל אדם. ועוד אדם. ועוד אדם.

האדם מתלונן על אשר הוא. האדם האחר, והאחר האחר, נאנקים מחוסר-התקשרות בין ארבע קירות החדר.

אחד מושיט ידו אל האחר, שובר הפרגוד. שובר החיץ. שובר ההפרדה.

האדם חלק מהבלוגוספירה. כל שאר האנשים גם לוקחים חלק בה. 

הבלוגוספירה שוקעת ודועכת. מה נותר לעשות, אם כן?

אני אשנה את ניסוח השאלה המקורית שלמעלה בשאלה יותר פתוחה ופחות נחרצת, כך שבאמת יהיה דיון ויהיה מקום לכל הדעות:

האם הבלוגוספירה דועכת לדעתכם? אם כן, מה אפשר לעשות? האם אנו צריכים להסתכל קדימה לעבר מה שאפשר לייעל ולהוביל לפיתוח או להסתכל אל העבר ולהגיד: פעם היה טוב/רע יותר?