גברים גדולים לא בוכים,
זה מה שתמיד אמרו לי.
אז מה זה אומר, ששיקרו לי?
אמרו לי שהוא בכה, רק כי אני והיא רבנו. אני חושבת שיש פה היבט לא קטן של חרדת נטישה, אחרי הכל- ההורים שלו גרושים.
אז אני נמצאת במסיבת יום הולדת של חברה טובה, having the time of my life, עם פיצה וקופסת נבטים. אנחנו צוחקות, אני פוגשת בנות מקסימות, ליד מדורה קטנה ביער, עם ההורים המצחיקים שלה. סבבה.
בינתיים מה שקורה בבית.....
הם יושבים שם בסלון, כל אחד יותר מדוכא מהשני. היא לא הכניסה רגל הביתה כבר מעל שבוע. האחים הקטנים גם משתתפים בדיון כי הם חייבים. "זה לא יכול להימשך ככה"-הוא פותח- "זה פשוט לא...". כולם שותקים, זה נשמע כמו סרט דרמה צרפתי. אבא שלי, שזה גם אבא שלו, שהוא הבן אדם הכי אדיש בעולם, ההוא שעושה צחוק מכל דבר, לא מדבר. הוא שותק בעיניים מלאות עצב. הם מדברים עליי, אני שומעת.
הם מתחילים קצת לדבר, מילה אחת בכל פעם. זה לא עובד. מישהו היה חייב להתפרץ, מישהו היה חייב. המישהו הזה היה הוא. הוא תמיד היה נראה לי כמו מודל לחיקוי, הוא ה"אדיש" וה"קול" במשפחה, הוא היחיד שעוד איכשהו נראה טוב. הוא לא בוכה, מעולם לא. היום כן.
אני חוזרת הביתה, אמא כרגיל מביטה בי בעיניים עייפות אך נינוחות, כי היא רואה שחזרתי הביתה בשלום. היא תמיד הולכת לישון בשעה 10, לפחות היא כך טוענת, למרות שעד 12 לפחות היא לא עוצמת עין. היא אומרת לי "נדבר בבוקר" ואני רואה שמשהו קרה. אמרתי לה שהיא לא יכולה להשאיר אותי במתח, ולא אצליח לישון. התחלנו לדבר. היא סיפרה לי הכל, כל מילה במילה, למרות שקשה לה. היא עייפה.
"את הבת שלי" היא אומרת "לי איכפת מימך, אחר כך ממנה". קשה לי, ואני חושבת ששוכחים לי את זה.
אחי דיבר עם כולם כבר, עם אחותי, עם המשפחה, עם חברים, אבל איתי- שאני גורם די מרכזי בעניין (אני חושבת)- הוא עוד לא דיבר. הוא לא מוכן להסתכל לי בעיניים. הם כולם עצובים, מדוכאים, הרגשה של מוות מסתובבת בבית. אבל אז הם יוצאים החוצה, מחייכים כאילו אין מחר ואומרים לכולם ש"הכל בסדר". כי הם חייבים, כי אסור לבכות, אנחנו משפחה שמחה אוהבת וחמה. אסור לבכות.
גברים גדולים לא בוכים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mayhemX