no one can hear you scream in space

ההופעה של שלמה ארצי הייתה מדהימה, למרות שלא ידעתי חצי מהשירים. רק אני ואמא, מול במה. משהו שהתחיל כמו ניתוח להסרת עור התוף התגלה כתופעה מדהימה- הופעות חיות הן דבר כייף. ההופעה נמשכה כשעתיים ואהבתי כל רגע בהן. אחר כך? הייתי צריכה לחזור למציאות.

כולם לוחצים עליי לדבר

זה עושה לי בחילה. אני החלטתי שאני שונאת אותה, שאני לא רוצה לדבר איתה.. אז מה שעבר חודש?

הלוואי שהייתי מישהו אחר. מפורסם, מופיע על במה, כולם מעריצים אותו. הכל חוץ מפסנתרנית, מעין "דווקא" כזה.

הלוואי שהייתי זמר רוק, כן, זמר רוק. בטח גם לא היה לי פחד במה אם הייתי זמר רוק. אבל מפורסם, כי אחרת-בשביל מה?

אבל אני לא רוצה להיות אחד בולט, אני רוצה להיות גיטריסט. למה דווקא גבר אתם שואלים? כי ככה, בנות, הן כלבות. להיות גבר זה קל. 

לפחות מהצד זה נראה כך. אין לי מילים, נשאבה ממני כל טיפת השראה... ככה זה כשזה עצוב-עצוב. כשזה עצוב-רגיל אני כותבת המון.

לפעמים כדאי לדעת מתי לשתוק.