no one can hear you scream in space

נכשלתי בלהיות בן אדם

אני נכשלת בכל, בכל מה שתוכלו לחשוב עליו. 

שני דברים שלא חשבתי שאכשל בהם לעולם- ספרות, ואנגלית. 

אנגלית עוד איכשהו בפרוטקציות נשאר על קו האוויר הרערוע, וספרות- המורה כל כך שונאת אותי עד שהיא לא מוכנה לקבל את העבודות שלי כמו שצריך. 

להיכשל מבחינתי זה לא לקבל מתחת ל50, להיכשל זה לא להגיע למטרה שלי. 

מה זה כאב בעצם? תמיד כשכואב לי אני חושבת על מהו כאב ואז הכאב נעלם, בדומה לרוב הדברים בחיים שלי. 

אני כזו זונה קטנה שמתלוננת, שונאת את עצמי ואת החיים ואת הבלוג, בעיקר את הבלוג, כי הוא משקף את מה שלא בסדר בי. אני עוברת על פוסטים ישנים וחושבת "אלוהים, כמה מטומטמת אני יכולה לצאת?"

נעלתי את החדר, ואמא השתגעה. ברגע שהיא מאבדת עליי שליטה-זהו, זה אבוד. היא שונאת שלשם שינוי אני שולטת בדלת, היא נעולה כי אני נעלתי אותה. וכשהיא אומרת לפתוח- אני לא פותחת, גם לי מגיעה הזכות לפרטיות. כמו שהם נועלים את הדלת בלילה וחושבים שאף אחד לא שומע אותם מזדיינים, אסור לי לנעול את הדלת? זו לא הדלת, אסור לי לבחור בבית הזה. היא שולטת על הכל וברגע שהיא לא אז היא אומרת "לא רוצה? בסדר" אבל הכל לא בסדר. שום דבר בסדר. העולם מתהפך בתוך שניות של תמהון ואז היא גוזרת עונשים: "אז את לא הולכת למסיבה של שרון בשישי, בבית לא נועלים דלתות" אבל לא מדובר על הבית. בבית נועלים דלתות. אני- אני לא נועלת דלתות, כי מי יודע מה אני עושה מאחורי הדלת? היא הרי לא רואה. ואם היא לא רואה- זה מעצבן אותה, הכי מעצבן אותה. 

כמו שהם אומרים "את לא עושה רישיון כי זה יקר" וזה לא באמת יקר כי יש לנו כסף, היוקר מתבטא בחוסר השליטה שלהם לאן ומאיפה אני נוסעת. 

"את לא משיגה עבודה כי אין לך זמן" וזה לא באמת זמן, אני לא משיגה עבודה כי אז אני אשיג רישיון.

"את לא עושה מספיק כי את כל היום בבית" אני כל היום בבית כי אין לי רישיון. 

ככה נראים החיים שלי.