no one can hear you scream in space

הם מוציאים לי את הנשמה עם כפית, כי עם דלי פחות סובלים. כפית כפית, יום יום. אני מתלוננת פה די הרבה יחסית לבדרך כלל, אבל איפה עוד אמצע מפלט? פעם ראשונה שאני באמת מרגישה שאין לי כוחות יותר, אני כל כך עמוק בבור שאני לא רואה את האור מלמעלה, ואני מנסה לכתוב בכמה שפחות דרמטיות ולא לצאת הכי הכי פטתית, אבל כל כך כואב שכבר בלתי אפשרי. החיים הם רעים, ומי שאומר לכם אחרת מנסה למכור לכם משהו. הם מתפלאים למה לא אגרתי מספיק כוחות בחופש, אולי כי הייתי עסוקה בלחשוב כל הזמן על סופו. אני לא רוצה כזה חופש, אני רוצה חופש נצחי. כזה שגם כשמנסים לקחת ממני אותו-אי אפשר, כזה שמספרים עליו עלילות, כזה שמטיל אימה, כזה שאני כל כך רוצה ואפילו לא יודעת למה. 

אני לא בוכה, כי זה לא עצוב. אני מותשת, כי זה מעייף.

אני לא צוחקת, כי זה לא שמח. אני מורעבת כי אין לי שובע. 

זו לא בושה להגיד שקשה, והייתי אומרת אם כך היה הדבר. אבל זה גם לא זה בזה.

זה לא קושי, זה כעס וזעם ותשוקה.

יש סיבה לזה שנבראתי פחדנית- או שזה סתם תירוץ שאני אומרת לעצמי?.

היה לי פעם חבל והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

היה לי פעם חבל, והיום הוא נקרע.

כשהייתי קטנה דמיינתי שאני מציירת על העננים, היום אני מספיק גבוהה כדי לעשות את זה.

אז שוב מכריחים אותי ללכת לאחת מהמסיבות המטופשות שלהם, למרות שהבטיחו "לא נהיה הרבה" אני לא סומכת עליהם, כי אנחנו תמיד הרבה זמן.

ניסיתי לבנות קשר (ראו פוסט לפני) עם שתי בנות מתוך השלוש חמולות.. הזמנתי אותן לישון ואני כבר מתחרטת.. מה אני אעשה איתן? אין פה מה לעשות בעיקר ביום שבת... אולי נבהה בקיר כעונש על מה שאני הולכת לעשות היום? ולא מספיק שאני דלוקה עליו אני גם צריכה לראות אותו?!

די זהו, פעם אחרונה, בהחלט.

הם טסים ל4 שנים, שיהיה במזל טוב, אולי ככה אפטר מהמסיבות השטותיות האלה. למרות שאיך שאני מכירה את עצמי אני אתגעגע.. שונאת געגועים.

למה תמיד לבנות הלא נכונות יש את הגוף הכי הכי נכון? זה נוראי, כי אני נראית נורא ולא משנה מה אני עושה ואלה עושות מה בראש שלהן ונראות כמו דוגמניות. אז נכון שאני לא הבן אדם הכי רדוד שיש ומראה הוא גורם אחרון בשיפוט שלי, אבל זה עדיין גורם. אני רוצה להראות טוב, וזה לא רק העניין של המשקל כי אומנם העבודה (הרבה) שיש לי עוד לעשות בנוגע אליו, יש עוד המון דברים כמו פצעים, שיער, מבנה... יש.. יש מה לעשות. 

אני רוצה להראות טוב בשביל מישהו, עוד לא החלטתי מי זה.. אבל אני רוצה שבנים יעריצו את האדמה שאני הולכת עליה, אני רוצה שבנות ישנאו אותי, ואני רוצה לקבל דברים חינם רק כי לבשתי חולצה מחמיאה. אני רוצה שאנשים ילחשו "היא זונה", אני רוצה את הגוף הזה שגורם להם להשתגע.. ולמה? כי לכולם יש את הזכות להיות אידיוט. איפה אמרתם שלה לה לנד? 

ולמה אני מנסה בכלל?

להורים שלי יש חברים טובים, טובים מאוד. הילדים שלהם לאומת זאת.. עוד אגיע לזה.

בכל אופן, אני לא סובלת חברה (ואני חושבת שכבר גיליתם את זה איכשהו)= מכאן נובע- אני לא סובלת את האירועים שהם עושים, את "איחוד המשפחות" שהם עושים אחת לחודש... אז כבר קרוב ל10 שנים שאני לא סובלת את העובדה שגוררים אותי להיפגש איתם או ש.., ושאם אני לא באה אז המשפחות לוקחות את זה מאוד מאוד קשה (כאילו מי אני כבר שהם סופרים אותי..). אז לאחרונה התחברתי עם 2 בנות גילי (תאומות), וסוף סוף יצא לי להתחבר עם מישהו נורמלי ולא לבלות את זמן הפגישה בסבל נצחי. אז קבעתי להיפגש איתן, עם שיתהן, רק איתן, איתן ולא עם המשפחות שלהן, איתן,איתן, איתן!!!!

שבוע(ות) לפני היום כבר קבענו לאן נלך ומה נעשה וממש התרגשתי כי זו הפגישה הראשונה מיוזמתי עם החברים שלהם, אלו ששנאתי עד לא מזמן.

אמרנו להורים, ממש רצינו כבר להיות ביחד, זה היה ממש כמו אוטופיה: 'נפגשים רק 3 בנות במקום 3 משפחות!! ואוו סוף סוף אנחנו יכולות להתחבר כמו שצריך ולא להיות תלויים בילדים בני 10 שרוצים שנשחק איתם תופסת!!!!!!!!!'. אז הבוקר התחיל טוב כי ממש התרגשתי, כבר רציתי להוכיח לעצמי שאני לא מיזנטרופית טיפוסית ושיש לי ראש פתוח כשזה מגיע במינונים (ולא 3 חמולות על הראש שלי). אז נחשו מה קרה כשירדתי למטה? 

אז כן, ההורים שלי החליטו שנפגשים כל המשפחות. 

מכירים את זה שאתם משקיעים בעבודת אומנות, נניח פיסול, ואתם יושבים עליה יום ולילה ומחכים כשהיא תצא מהתנור ואז צובעים אותה ונותנים בה את הרגש שלכם, אתם קוראים לה "המאסטר פיס" שלכם, היא התגלמות הטוהר שבכם... ואז? היא מוכנה. ואתם כל כך שמחים ולהוטים להראות אותה למישהו עד ששכחתם שהעמדתם אותה על קצה השולחן.. ואז, בעניין של שניות שנראות כמו שעות, אתם מסתובבים והיא מתנדנדת... ואז? מתנפצת בכוח על הרצפה וכל החתיכות שהשקעתם בהן עכשיו מפוזרות לכל מקום... מכירים את זה?? אז- הכוח שלי.. 

אני יודעת שאני לוקחת את זה קשה מדי, וזה אופייני לי. אבל דאממ, עד שאני לא שונאת מישהו אתם מחזירים אותי 10 צעדים אחורה?! אניוואי, אני כרגע במצב של שנאה עצמית ושנאה סביבתית, שונאת את עצמי ואת כולם, ובא לי שכולם ישרפו (כולל אותי), ודי כבר, ובא לי למות. משהו טוב 1 קורה לי בעשור ואתם לוקחים לי אותו? i don't think so! 

אז עכשיו אני חייבת ללכת כי כבר מחכים לי לצאת, אל תדאגו- יש פרלול. אז כנראה שהיום עוד אשאיר אותם בחיים..