no one can hear you scream in space

uprising solo muddafuckerrrrrrrrrrrrrrrrr!!!!!!!!

אחרי הפסקה של עידנים, חזרתי לנגן בגיטרה החשמלית שלי. זו הרגשה מעולה שסוף סוף הולך לי משהו, ואני לא הורסת אותו.

הפסקתי אז כי לא הצלחתי לנגן בלי להישמע כמו הטרקטורים של אבא שלי.. עכשיו נשמע טוב, לא רע. וגם הצלחתי סולו (הראשון שלי)... 

בין הדברים הספורים שגורמים לי אושר.. :)

(אגב, בין הפוסטים הספורים שלא נחשבים בגדר 'פוטנציאל להתאבדות').

כל פעם שיש לי שבוע שהוא נחתך באמצע- אני מאושרת. אז היה יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, והשבוע? אנחנו נוסעים לחופשה משפחתית ואני מפסידה יומיים בבית ספר. יאי. 

הרגע הזה שאת מאוהבת במישהו שלא יודע שאת קיימת.

לא לא לא לא לא לא לא, אני לא מדברת על מטאפורה או כינוי, זה לא סיפור של "הוא בכיתה שלי ולא מדבר איתי". זה גם לא סלברטאי.

זה מישהו, שבאמת, אבל באמת לא מכיר אותי. אני מרגישה כמו סטוקרית, אני מחפשת בין החברים שלי לחברים שלו תמונות רק כדי לוודא שאני לא חווה איזה רגע הזוי של אשליה. ראיתי אותו בטקס של יום הזיכרון והוא שר, לא ידעתי שיש לו קול כזה..יפה. או שזה רק נראה לי יפה כי אני מתאימה את קולו לחיצוניות? למען האמת, גם אני לא ידעתי על קיומו-ועוד בבית ספר של 2 כיתות בשכבה והוא סך הכל שנתיים מעליי... 

אני ממש מקווה שזה סתם עוד קראש כי אין לי סבלנות למשחקי אהבה ולסיפורים. זה כואב לי שאני לא יכולה להשיג אותו, אני כל כך מכוערת שזה עצוב. 

כבר לא "אחד כזה לא יסתכל על אחת כמוני", יותר בכיוון של "אחת כמוני, פה זה נגמר". אני לא מאוד מכוערת כשאני עומדת לבד, אבל אני לא מתאימה לסטנדרטים של ה'יופי' של החברה היום. אני בכיתה מרגישה כמו גוש תקוע... פשוט משהו לא ברור כזה באמצע הכיתה. לא משתייכת לבנים, ולא לבנות. 

האם זה הבן הזה ספציפית שגורם לי צער או שזו הידיעה שאני לא מסוגלת להשיג בנים עם הערכה עצמית?

אני כל הזמן אומרת כמה שהייתי עם בנים, סך הכל הייתי עם 2 רציניים. אז נכון שהצרפתית הראשונה שלי הייתה בכיתה ז', ונכון שה'אקשן' מתחת לחולצה קרה כבר בגיל 14. סו וואט. זה היה כל כך לא שווה את זה. קודם כל, הייתי צעירה מדי, תמימה, נתתי לדברים לקרות מהר מדי כי פחדתי לאבד אותו אם אעצור אותו, ודבר שני- זה פשוט לא היה הזמן. אני כזו זנותית! אלוהים... 

פעם ראשונה שרבתי איתם ולא התחרטתי מיד אחרי זה.

אני מרגישה טוב, כל כך טוב שגם לא הם יהרסו לי את היום. אני חושבת שזה באמת תלוי במצב הרוח שלך באותו היום, אתה מחליט אם להעלב, אתה מחליט אם להגיב, אתה מחליט אם להתחרט. (לכל הפמיניסטיות, כן כן, גם אליכן מופנה הפוסט).

יש לנו קבוצה "משלנו"- קבוצה של השכבה. אני לא אפרט מדי מטעמי סכנה של חשיפה,אבל אני אומר את זה- הם ביקשו שעורי בית, נתתי להם עם בדיחה, הם "נעלבו" (כלומר, עד כמה שפרחות יכולות להעלב ולפגוע בביטחון העצמי שלהן), והתחילו לצאת עליי. פה יש לי שתי אפשרויות- לברוח, או למות.

בדרך

 כלל אני בורחת, מתחבאת מתחת לשולחן עד הלילה ויוצאת כשאין סיכוי שמישהו יגלה. הפעם? נלחמתי, עד המוות, המוות החברתי בכל אופן.

אני לא אוהבת לריב ובטח שאין לי בעיות טיפוח האגו, אבל הפעם פשוט נשבר. 

זוכרים את no more mr.nice guy? הכל עלה לי, כל הפעמים שירדו עליי וכל הפעם שזלזלו, הכל עלה. אז לא התרגזתי מדי אלא ממש במידה, וגם לא קיללתי והפכתי לפרא אדם או חלילה לרדת לרמה שלהם. אני כן נכנסתי באמאמא שלהם, שיבינו שדי כבר. שנמאס. שנמאסו. שנמאסתם.

אני חושבת שמה ש"שבר" אותי וגרם לפרישה שלי מהקבוצה ולמחאה בכל הקשור אליה, הוא הזלזול והחיקוי של אחרים (שממש,אבל ממש לא קשורים לנושא) שהחליטו ששפה גבוהה היא לא בשבילם. שפה גבוהה היא בדיחה, פוטנציאל לצחוק. אני אפסיק פה כדי שהמוח שלא לא יתפרץ מזעם, אבל אני אגיד רק דבר אחד.mark my words.

i will be victorious. 

מתי כבר אוכל להגיד "די כבר, נשבר הזין!"?! אני יכולה לנסות, זה לא יועיל. 

יש לי עוד שנתיים, עוד פאקינג שנתיים, הכי עמוסות בחיים שלי-שעוד לא התחלתי בכלל לחיות. אני מסיימת כיתה י' ואני מתה מפחד.

אם אין לי כוח לקום מחר בבוקר ואין לי כוח יותר לבית הספר המעורר בחילה הזה, מערכת שלא שמה זין על תלמידים, אז באיזה מצב אהיה בעוד שנתיים?

יצטרכו לקשור אותי, לאשפז. 

אני צריכה להתחיל לרשום ת'סמינים כדי שאדע לענות כשישאלו 'למה' ו'איך', 'לא היה לכם שום סימן?'. אני סתם נובחת על קירות כי אין לי באמת אומץ.

המזרון שלי נשאר בחדר למעלה כי ישנה אצלי חברה, ואמא לא רוצה לעזור לי להוריד אותו כי היא בהתקף קריזה.. בדיוק מה שהיה חסר לי. מה, שוב לישון בחדר לא שלי? אולי אני סתם מייחסת לזה יותר מדי חשיבות, נו לא יודעת, קורה. 

אני מתוסבכת מדי כדי להבין את עצמי ולא משנה כמה אני מנסה לנתח את עצמי מחדש- אני נכשלת. זה פשוט לא זה. לא נכון.

פה זה הרגע שמגיעים לשלב רחוק, כזה רחוק שרק אחדים זוכים לראותו. השלב הזה, מעבר לתגיות ותשאולים, שלב הרבה מעבר ל"כן, אתה מספיק חזק", אפילו אחרי השלב של הרצון והתנגדות, גם אחרי השלב של קבלת הפחד והתכחשות לאומץ. שלב שכבר אי אפשר לדעת אם אתה חולם או שזה באמת, שלב שהמוח האנושי עוד לא הצליח לפענח ולקלקל. אי אפשר באמת לתאר אותו מרוב שהוא כל כך מסובך, הרעיון הכי דומה לו הוא מטחנת בשר. באמת.

טחנת את כל מה שאפשר, לא נשאר כלום, הכל דם שלא מועיל. אי אפשר לאכול אותו, לא לשתות, לא לנשום, חסר משמעות-ריק. אתה לא מחפש את המשמעות שלו כי כבר לא איכפת לך. 

חור שחור שכזה. 

חלל.

הגעת לשם?

יופי, עכשיו תצרח. תצרח בכל הכוח,תצרח עד שהורידים בגרונך יתנפצו לרסיסים. תצרח את כל מה שרצית לצרוח ולא נתנו לך. 

תצרח ששכחנו להשאיר לך מפתח מחוץ לדלת וננעלת בחוץ, תצרח שהמורה להיסטוריה בן זונה, תצרח שזה לא פייר, תצרח שזה כן.

תצרח שאין יותר כלום, תצרח שיש עוד הרבה שלא ראית. 

תצרח כי גמרת לצחוק, תצרח כי זה מה שנותר לך לעשות. תצרח עד שתרגיש, תצרח עד שיכאב, תצרח עד שכבר לא כואב. תצרח על כל מה שאתה יכול, תצרח כי אתה לא יכול לצרוח, תצרח עד שעיניך יתמלאו נוזל ולא תבדיל בין הדם למים. תצרח שיש לך עוד כוח, תצרח כי אין לך.

תצרח כי אף אחד במלא לא ישמע, ותצרח כי גם אם היה שומע היה הוא צורח בעצמו.

תצרח עד שהלב לא יעמוד, עד שהדם לא יזרום, עד שהכל יתפוצץ, עד שאתה לא מרגיש שאין לך כוח. 

תצרח עד הסוף, תצרח עד המוות.

תצרח.

פשוט

תצרח.