no one can hear you scream in space

היום יום הולדת.. לי

אוקיי כן, נחמד. דווקא ביום של המתכונת הראשונה שלי.. חברים קצת התעלמו, ביג דיל. אף פעם לא עשיתי כזה עניין מימי ההולדת שלי.

אני חושבת אם בכלל כדאי לי לפתוח בחגיגות כשהמצב בבית כזה רגיש, כאילו באמת, אחי קנה לי מתנה כי הוא חייב ליצור הדמיה שהכל בסדר. הוא שונא אותי, או לפחות את המצב. 

אני לא אדכא את עצמי עם פוסטים על "אחותי" הזונה הקטנה הזו, מתביישת לקרוא לה אחותי. 

יש לי יום הולדת, פאקינג יום הולדת, יום שהוא רק שלי. שלי ושלי ושלי. קיבלתי 1000 שקל מסבתא.. חמודה, היא ממש הגזימה. אבל זו סבתא שלי. 

sweet sixteen baby

תז בקרוב

חיים חדשים 

סקס סמים ורוקנרול 

גברים גדולים לא בוכים, 

זה מה שתמיד אמרו לי.

אז מה זה אומר, ששיקרו לי? 

אמרו לי שהוא בכה, רק כי אני והיא רבנו. אני חושבת שיש פה היבט לא קטן של חרדת נטישה, אחרי הכל- ההורים שלו גרושים.

אז אני נמצאת במסיבת יום הולדת של חברה טובה, having the time of my life, עם פיצה וקופסת נבטים. אנחנו צוחקות, אני פוגשת בנות מקסימות, ליד מדורה קטנה ביער, עם ההורים המצחיקים שלה. סבבה.

בינתיים מה שקורה בבית.....

הם יושבים שם בסלון, כל אחד יותר מדוכא מהשני. היא לא הכניסה רגל הביתה כבר מעל שבוע. האחים הקטנים גם משתתפים בדיון כי הם חייבים. "זה לא יכול להימשך ככה"-הוא פותח- "זה פשוט לא...". כולם שותקים, זה נשמע כמו סרט דרמה צרפתי. אבא שלי, שזה גם אבא שלו, שהוא הבן אדם הכי אדיש בעולם, ההוא שעושה צחוק מכל דבר, לא מדבר. הוא שותק בעיניים מלאות עצב. הם מדברים עליי, אני שומעת. 

הם מתחילים קצת לדבר, מילה אחת בכל פעם. זה לא עובד. מישהו היה חייב להתפרץ, מישהו היה חייב. המישהו הזה היה הוא. הוא תמיד היה נראה לי כמו מודל לחיקוי, הוא ה"אדיש" וה"קול" במשפחה, הוא היחיד שעוד איכשהו נראה טוב. הוא לא בוכה, מעולם לא. היום כן. 

אני חוזרת הביתה, אמא כרגיל מביטה בי בעיניים עייפות אך נינוחות, כי היא רואה שחזרתי הביתה בשלום. היא תמיד הולכת לישון בשעה 10, לפחות היא כך טוענת, למרות שעד 12 לפחות היא לא עוצמת עין. היא אומרת לי "נדבר בבוקר" ואני רואה שמשהו קרה. אמרתי לה שהיא לא יכולה להשאיר אותי במתח, ולא אצליח לישון. התחלנו לדבר. היא סיפרה לי הכל, כל מילה במילה, למרות שקשה לה. היא עייפה.

"את הבת שלי" היא אומרת "לי איכפת מימך, אחר כך ממנה". קשה לי, ואני חושבת ששוכחים לי את זה. 

אחי דיבר עם כולם כבר, עם אחותי, עם המשפחה, עם חברים, אבל איתי- שאני גורם די מרכזי בעניין (אני חושבת)- הוא עוד לא דיבר. הוא לא מוכן להסתכל לי בעיניים. הם כולם עצובים, מדוכאים, הרגשה של מוות מסתובבת בבית. אבל אז הם יוצאים החוצה, מחייכים כאילו אין מחר ואומרים לכולם ש"הכל בסדר". כי הם חייבים, כי אסור לבכות, אנחנו משפחה שמחה אוהבת וחמה. אסור לבכות.

גברים גדולים לא בוכים. 

היא צועקת הרבה, כמעט כמו אבא. הבית שלנו הוא לא בית שקט.

גם קשה לחיות איתה, אפילו היא מודה בזה בעצמה. "שמות קצרים נועדו לאנשים שקשה לחיות איתם" היא אמרה. 

היא קראה לאבא "קמצן", קמצן?! משלם לה על החיים, אם אני הייתי אבא שלה הייתי זורק(ת) אותה לרחוב, והיא קוראת לו קמצן.

היא התחרפנה, 

פעם ראשונה שהיא השתמשה בידיים שלה, פעם ראשונה שהיא הרביצה לי.

היא פשוט דפוקה בשכל, קשה להאמין שאנחנו מאותו זרע. היא חושבת שהיא כזו חכמה, יותר מכולם. כשבפועל היא נעל. היא אומרת לי "כשאמא לא פה אני לוקחת החלטות בלי קשר למה היא מרשה או לא". הו בחיי, הייתם צרכים לשמוע אותה. היא דיברה כמו הרוצחים האלה בסרטים.. פסיכו. אמרתי לה שהכסף אצל סבתא, באמת לא אצלי. וגם אם היה הוא לא מיועד לה ולחזיות של דלתא, אבל היא לא מוכנה לשמוע. 

היא פשוט התפרצה לחדר, כמעט בעטה את התקרה. היא החזיקה אותי בשתי ידיים כי אמרתי לה שאני לא מוכנה לדבר איתה כשהיא צורחת. היא פשוט התחרפנה. היה שם חומצה והיא איימה לשפוך עליי אותה והיא צורחת וצורחת... העניין לקח לא יותר משלוש דקות. אני ישבתי שם וחשבתי שזה נצח. 

היא אמרה "את איבדת אחות גדולה" שזה צירוף מקרים כי היא איבדה אחות קטנה. שתלך להזדיין זו, חושבת רק על עצמה.

לקח לי כמה זמן להבין מה היא עשתה, באמת. לפחות 2 דקות של שתיקה מוחלטת.. הכל חוזר אליי, פלאשבקים של מה שקרה הרגע. אני עוברת ליד החדר ומקבלת צמרמורת. 

הפסקתי לנשום. 

התקף חרדה.

פאניק,

פאניק אטאק,

פאניקה. 

היא צורחת שם, אדומה מכעס. בעיניה אש. יורקת דם. השד בתוכה אגר את כל הכוח שמצא והתפרץ החוצה. כמו שמראים סרטי אימה עם חיות טורפות- ככה היא נראתה. שד, פשוט שד, שטן. השטן. השטן בכבודו ובעצמו עומד לי באמצע החדר וצורח. 

לא הצלחתי לנשום, ניסיתי להתקשר לאמא והיא צועקת מהצד השני "היא לא מצליחה לדבר!!!" ורק אז אני מבינה שאני עומדת למות.

הידיים שלי רעדו, כמעט הפלתי את הטלפון מהיד. לא הצלחתי לנשום, בקושי, והדמעות חנקו אותי.

אבא בהתחלה צחק, כנראה שהוא פשוט לא יודע איך להגיב. 

אחר כך הוא אמר לי- "אם היא לא יכולה להיות אחות שלכם, היא לא תהיה" וזה היה הסמל בשבילי שהוא לצדי.

היא התחרפנה ואני מתחילה להבין למה היא רווקה ולמה אף אחד לא רוצה אותה. רווקה עם חתולים, אני מתביישת לקרוא לה "אחותי" כי היא עצם בשבילי. רק דפקט במערכת. היא דפוקה, באמת שהיא דפוקה. אני איינשטיין לידה.

אני מתחילה להרגיש מה היא שנאה.