no one can hear you scream in space

((פתאום שמתי לב שהתמונה בכותרת הבלוג היא סקרלט ג'והנסון, כן... כנראה זו היא))

אני חייבת ללמוד צ'לו. חייבת ללמוד צ'לו.

בהתחלה היה דיבור על תופים, ההורים אמרו שנבדוק מורה לשנה הבאה. אבל אז משום מקום הם החליטו שזה גברי.. נו לכו תבינו חינוך אירופאי. 

(גאד פורביד שבת תנגן בתופים). אז מה, נבל זה נשי?

בסוף סוכם על צ'לו, שזה כלי נהדר. התחלתי פעם עם השטות הזו.. אבל הייתי צריכה לעצור כי הבנתי שאני פשוט גרועה בזה. בעיקר אחרי שהמורה אמרה לי. אבל יאללה על הזין, יו אונלי ליב וואנס (ועכשיו נטול נכות- you only live once). אז כן, צ'לו. ממש גם יצא לפועל. 

אני בן אדם עצלן, ברוב הזמן.

((אלוהים מה עובר עליי?! זה החופש?!))

ההופעה של שלמה ארצי הייתה מדהימה, למרות שלא ידעתי חצי מהשירים. רק אני ואמא, מול במה. משהו שהתחיל כמו ניתוח להסרת עור התוף התגלה כתופעה מדהימה- הופעות חיות הן דבר כייף. ההופעה נמשכה כשעתיים ואהבתי כל רגע בהן. אחר כך? הייתי צריכה לחזור למציאות.

כולם לוחצים עליי לדבר

זה עושה לי בחילה. אני החלטתי שאני שונאת אותה, שאני לא רוצה לדבר איתה.. אז מה שעבר חודש?

הלוואי שהייתי מישהו אחר. מפורסם, מופיע על במה, כולם מעריצים אותו. הכל חוץ מפסנתרנית, מעין "דווקא" כזה.

הלוואי שהייתי זמר רוק, כן, זמר רוק. בטח גם לא היה לי פחד במה אם הייתי זמר רוק. אבל מפורסם, כי אחרת-בשביל מה?

אבל אני לא רוצה להיות אחד בולט, אני רוצה להיות גיטריסט. למה דווקא גבר אתם שואלים? כי ככה, בנות, הן כלבות. להיות גבר זה קל. 

לפחות מהצד זה נראה כך. אין לי מילים, נשאבה ממני כל טיפת השראה... ככה זה כשזה עצוב-עצוב. כשזה עצוב-רגיל אני כותבת המון.

לפעמים כדאי לדעת מתי לשתוק. 

אבא טס לגאורגיה עם חברים שלו, 

גאורגיה- מה זה בכלל? 

בני הבית מנצלים את ההזדמנות שהוא לא פה כדי לעשות דברים שהוא לא מרשה, בין היתר, זה נותן זכות לאחי הקטן לדפוק כדור בקיר 

ולזיין תשכל.

או שאני ממש ממש גרועה בלמרוח לק, או שהמשפחה שלי סתם מגזימים. הם כולם אומרים שזה מזעזע ושעדיף לק אחיד... כנראה צודקים. אולי הגזמתי.

החלטתי לנתק קשר עם אחד ה"חברים הכי טובים שלי", זה קשר אבוד, כבר לא באמת קיים. הוא סתם מנצל אותי, צריך לדעת מתי לשים קץ לסיפור. 

אני חושבת שנקודת השיא הייתה כשהוא קרא לי זונה ואמר שזה בצחוק, אמרתי לו ללכת להזדיין. 

לעזעזל, אני כבר מלא זמן יושבת על fallen leaves בחשמלית ושום דבר לא יוצא, רק הפזמון הקל הזה. אני נכשלתי באתגר. או, קרובה.

המורה כרגיל נתן לי יצירה שאני לא סובלת וכנראה שוב אקבל ציון גרוע, הבדיחה על חשבונו. עד הבגרות כמובן.

קבעתי כמו מטומטמת שידור רדיו בתוך שבוע, אבל רק כי העורכת התחננה יפה. יאללה על הזין, נגמור עם זה כבר. בלי לשכוח שיש לי שבוע לטחון בבית ספר בתקווה לעבור מבחן מזדיין של איזו פוסתמה שלא מבינה שהשיעור שלה מעניין לי את הציפורן של הזרת ברגל של אחותי. 

יאללה כבר עם החיים האלה, ארוכים מדי. לפחות שאתחיל אותם כבר... 

יום רביעי תעודות, "אבא יהרוג אותי ואמא תחנוק אותי וזה יהיה סוף העולם".

מיי גוד

נכשלתי באזרחות, מקצוע שרק השרוטים ביותר נכשלים בו... הגעתי למסקנה- זה רק משעמום.

אני צריכה לקבל על עצמי אחראיות, אני מצליחה רק במה שאני אוהבת.. מקצועות הומאניים, נגינה, כתיבה, אני לא מצליחה באזרחות.

למשל לשון- אני אוהבת את השפה העברית, אני מתה מהשפה העברית. שפה יפה כל כך, כל פעם שאני מוצאת מילה שאני לא מבינה בספר שכתוב בשפה גבוהה- אני לוקחת מילון עברי עברי ומכניסה טוב טוב לראש עד שנכנס עמוק עמוק לשכל. אבל להגיד שאיכפת לי אם המילה היפה הזו מורכבת מבסיס+צורן סופי... זה כבר פחות. אז קיבלתי 73 (שזה דפוק כי המגן 76.. כאילו 3 נקודות על איזה חוסר השתתפות?!)

אני מודה, בית ספר- לא לכל אחד. אני חכמה, זו הדעה הרווחת (למרות שדי, עברתי את כיתה ג שהתקבלתי למרחבים אז יאלללה להתקדם), לכן נוקטים ההורים בשתי גישות: האמא, שהשכל לא מצא לה לנכון, מנסה לתקן את טעויות חוסר הלמידה שלה דרך החינוך שלי. היא חכמה, סתם לא השקיעה בבית ספר, "עברתי איכשהו במזל את המבחנים" היא אומרת, אך מה שהיא מנסה להגיד באמת הוא "אל תעשי את הטעות שאני עשיתי".

גישה שנייה, שמן הסתם דוגל בה אבי, נראית כך: "אני הייתי בין ה5 בכל בית הספר שהיו במתמטיקה אתגר אתגר אתגר אתגר, אני, שהשכל שלי מתעלה על כל בני המעמד הנמוך, ואת, שהתברכת גם כן בשכלי- עלייך להיות כמוני. למדי כמוני, השכילי וחכמי, כי כך עשיתי אני וכך יעשו גם ילדייך". אז במילים אחרות- סתמי ת'פה ותשבי ללמוד כי יש לך את היכולת. נכון, יש לי את היכולת, היכולת לתפוס ככה מהאוויר את זכויות האדם באזרחות ואת שורש+משקל. אבל לא, לא רוצה להיות הכי טובה בהכל רק כי אני יכולה. נכון שלא ציפיתי להיכשל וכנראה זה הwake-up call שלי. אך אם אתאמץ אגיע ל70, כי אני רוצה. אני לא רוצה להשקיע באזרחות או בעברית, לא איכפת לי מי היה משה ולאן הוביל את בני ישראל. לא מבינה מה זה אומר "משפט הקוסינוסים". אולם, יודעת אני מי הוא דאלי, את קורות חייו של באך שיננתי בעל פה, את הסולו חשמלית למדתי בלא יותר מחצי שעה, את הפרק הראשון של הקונצ'רטו ה20 של מוצארט למדתי בשבוע. נכון, לא יודעת מהי מדיניות אתנית וכנראה לעולם גם לא אדע. אך כרגע אני במסגרת שקובעת את עתידי, שאוכל לעסוק במה שארצה ואהיה חופשייה אחרי שאלמד את הבסיס. אז אלך לי בקצב אחיד כחייל בתפקיד ואאכוף את חוקיהם, אך לבי ילחש אל מוריי "חכו חכו, כי זמני גם יגיע. את השכלתכם לא אדע, וחכמתי אתכם תפתיע. כי זמיר במסגרת לתקרת עץ כפוף, אך עם פרוץ הזכוכית אל החופש אעוף, ואטעם טעמו של הצוף".