no one can hear you scream in space

כמעט כל סבל אני מוכנה לקבל;

פרידה קשה

כישלון

ואפילו כאבי מחזור

אבל

כשזה מגיע לסבל מסרט מרגש- זה כבר גדול עליי. 

יש משהו בטרילוגיית דמדומים שהוא מרגש מדי, אולי זה המוסיקה ואולי זה התוכן ואולי אפילו המשחק הגרוע של טיילור לאוטנר.. אבל משהו מצית שם את הבטן שלי. משהו גורם לי להתרגש, לאהוב. זה סבל, בהחלט.כי אחרי סרט כל כך מרגש וטוב אני צריכה לחזור לחיים העלובים נטולי הערפדים שלי. הדרך היחידה להתגבר על סרט מרגש היא לשחק בו. לפעמים גם זמן עוזר אבל רק כי אפקט השכחה משפיע וגם הוא יחזור עם בוא הסרט. זה כואב בעיקר כי אין לזה המשך..

אני במעל חצי שנה איחור וכל הרובססיות והג'ייקוביות למינהן כבר עברו את זה ובטח הגיבו יותר קשה ממני, אבל תמיד הייתי דרמה קווין. 

בטח גרמתי לכם לשנות את המחשבה עליי לגמרי, בטח אתם חושבים שאני עוד אחת מהפרחות המצועצעות שסטפני מאייר עשתה טובה לאנושות בכך שגרמה להן להרים ספר ו.. אותיות.. גם העובדה שהצבע האהוב עליי הוא ורוד, והעובדה שאני כותבת את הפוסט הזה עם לק נצנצים על הציפורניים- לא ממש עוזרת לטיעון שלי. אבל בחיי שאני לא פרחה. הסרט פשוט טוב, לא משנה מה תגידו. 

אני מודעת לזה שלאהוב דמדומים זה כמו לקבל אות קין שאומרת שאני אוהבת את ג'סטין ביבר,וואן דיירקשן, וטיילור סוויפט. אבל אני לא. 

איך אני מסבירה למישהו שדמדומים זה אשכרה סרט טוב בלי להכניס אותם לסיטואציה מביכה? יכול להיות שזה רק בגלל שדמדומים זה סרט בנות ואני אממ..בת, אולי. הדרך שאדוארד כזה יוצא כזה גיי ובאותו זמן שיא הגבריות? זה מדהים. נכון שאני שונאת את דמדומים מעצם העובדה שהם לקחו כל דבר שהיה שווה בערפדים (מוצצי דם אנושי, נשרפים בשמש, הופכים לעטלפים, עפים..) והפכו אותו לצורה הכי בארבית שהם יכלו למצוא, נכון. אבל, זה פאקינג היה טוב. כאילו.. הוא באמת אוהב אותה, אני שונאת דביקי וכבר ציינתי פה פעם שזו הסיבה שזרקתי את החבר הקודם שלי, דמדומים זה קצת דביקי וכמעט לא מרגישים אותו אם מסתכלים על הגוף של טיילור או הפנים של רוב לאורך כל הסרט. אני חושבת שאם היו מכניסים את המילים שחאל וחאליסי מ"משחקי הכס" אמרו אחד לשני אל תוך דמדומים- זה היה שיא הדביקיות (וכן, אני מודעת לזה שהשמות שלהם זה דרוגו ודאניריז, ושחאל וחאליסי זה תואר, סתמו).

אם אדוארד היה קורא לבלה "אור וירח שלי" והיא הייתה עונה לו בלא פחות מ"שמש וכוכבים שלי" אז באמת היה מוגזם, אבל פה זה היה בדיוק במידה.

עדיין לא שכנעתי אתכם שאני לא פרחה,נכון? 

דמדומים זו טרילוגיה נהדרת (בעיקר בחלק שמכניסים את הטיינאג'ר הכי חתיך שקיים- ריילי הזה-).

אולי בעצם זה המחזור מדבר

אולי אני בכלל לא במחזור וסתם מחפשת תירוץ.

כך יודעים שיש לי יותר מדי זמן פנוי, 

לילה טוב. 

הבנתי היום עד כמה אני מתגעגעת לערוץ CN- cartoon network, כמעט את כל התוכניות מאז הייתי רואה גם היום אם הערוץ היה עדיין פעיל. אולי זה בגלל שצו ראשון קרוב מדי, וששנה 11 קרובה מדי, ושעוד מעט לא יהיה לי כוח לנשום מרוב בגרויות.

בעצם, אני חייבת לערוץ הזה את כל הידע הרחב שיש לי באנגלית. הסדרות שיש היום בערוץ הזה הן הוכחה חותכת שold is always better.

אני חושבת שאתחיל בפרוייקט חדש, שבו אראה לפחות סדרה אחת שהייתי רואה פעם. את כל העונות של "דריה" סיימתי כבר בחודש, אבל זה לא נחשב, כי כל כך אהבתי את הסדרה הזו שעד היום אני זוכרת את כל הפרקים בעל פה (מה שהפך את חווית הצפייה לפחות מרגשת), חושבת לעשות קעקוע של אחת מהדמויות מהערוץ, אולי באמת אלך על דריה, או "אמיץ הכלב הפחדן"- כי הדמיון בנינו מדהים. 

הנה לקוראי הפוסט שנולדו ב1990-2000 שיכולו להבין עד כמה זה היה טוב. נשיקות, אמיצה הכלבה הפחדנית.

שקט! מי שמדבר הורגים אותו, שקט! שקט אמרתי! 

האויב נמצא פה, בין עשרה לחמישה עשר סנטימטרים, אם נזוז הוא ישמע, שקט!

הוא מדבר עם מפקד, אנחנו על הקצה, שקט!

אני מקווה שהוא לא ישמע את הלב שלי דופק, יותר למטה! אם הוא יראה אתכם זזים, אם הוא יראה אתכם נושמים...

באה תגבורת! לא! אי אפשר לדבר איתם, הוא ישמע. הוא שומע הכל. 

הצילו! אנחנו כאן!, מזל שהוא לא יכול לשמוע מחשבות, חבל שהתגבורת גם לא. 

אמרתי לא לזוז! מי זה, מי מדבר? 

אנחנו על הסף, מה אני אמרתי? שקט!

הוא מתקרב, לעזאזל הוא מתקרב, הוא קרוב מדי! שקט! 

הנשימות שלך חזקות מדי, הוא ישמע. זה הזמן לחזור בתשובה, להתפלל, נו קדימה!

הנה, הנה, ניצלנו, הוא הלך. רגע, לא! הוא חזר!

הלב שלי, אלוהים הלב שלי! בבקשה... 

הוא צוחק, מרוצה מדי. אתם שומעים? 

למה אתם לא עונים לי? 

זה לא תירוץ, אז מה שאתם מתים. איך אני אשאר שפוי?

הם מדברים בקודים, זה מתחיל, אני מרגיש...........

אני רוצה להאכיל ציפורים, פשוט לשבת בפארק ולהאכיל ציפורים. 

אני צעירה מדי, ויש דברים שצעירים לא עושים. כאילו זה מין פרס הצטיינות להאכיל ציפורים, כאילו רק למי שעבר הרבה בחיים מותר להאכיל ציפורים.

הן לא עושות הרבה, באמת שלא. וכנראה גם לא זוכרות את אותן פנים מוכרות מהפארק, אבל הן שם. הן תמיד שם. 

מי שמספיק זקן מבין את שפת הציפורים, אחרת, איך מבינות הן רק אותו?

לפזר גרעינים שקניתי במיוחד בשבילן ואני בכלל לא אוהבת גרעינים, העיקר שיאכלו ויהנו. 

יש סיבה לזה שהם שם יושבים ומאכילים ציפורים, הזקנים, הם כבר יודעים הכל עד שנותר להם דבר אחד לדעת- איך לעוף.

אז הם יושבים בפארק ומאכילים ציפורים ככיסוי, אך בעצם הציפורים מגלות להם את סודותיהן,

כך, כאשר הבינו איך לעוף, הם כבר לא מאכילים ציפורים.

הם פשוט,

עפים.