אין לי מילים לתאר את מה שעבר עליי השבוע, את העוצמות של המסע הזה. באמת, לא נסחפת.
רציתי לכתוב את הפוסט הזה כבר אתמול אבל לא מצאתי מילים שיהיו ראויות.
אני חושבת שייקח לי כמה חודשים לעכל מה שראיתי שם, מה ששמעתי, המקומות שעמדתי בהם, רגשות מעורבבים.
היה רגע אחד ממש קשה, שעמדנו באושוויץ, בגטו, וכל אחד היה צריך להקריא שם של מישהו שנהרג שם. לי היה כתוב בפתק שם של ילד בן 15 חודשים!
לא הצלחתי לקרוא את זה כי ידעתי שהקול שלי ירעד ואני אתחיל לבכות. אז הלכתי לצד, והתחיל לרדת גשם, היה קפוא ואז ראיתי שאני עומדת שם עם דגל ישאל מול גדרות חשמליות. הבנתי כמה שהמסע הזה חשוב, כמה גאווה הרגשתי.
רק מי שכבר יצא למסע יכול להבין אותי, וכל מי שאמור לצאת- אל תתלבטו בכלל!
יצאו איתנו שני ניצולי שואה, וכל פעם שראיתי אותם בוכים נשבר לי הלב. לראות אותו עומד שם, בן שבעים וחמש, מול קבר שקבורים בו 2400 יהודים, ומנגב את הדמעות, זה כל כך חזק.
אני גאה להיות חלק מהעם הזה, ואני יודעת שאני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
