אני קצת לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב את הפוסט הזה. אנחנו שנה ביחד, ועברו כמה ימים מאז התאריך וקצת הרגיש לי כאלו עדיין לא קלטתי את זה, 

עדיין לא עיכלתי שבאמת שנה אני נמצאת עם אותו הבן אדם. פתאום יצא לי קצת לחשוב על זה עם עצמי.

איך קרה שבמשך שנה שלמה אתה הבן אדם הראשון שאני רוצה להתקשר אליו שקורה לי משהו? הראשון שאני רוצה להתייעץ איתו, להתקשר אליו באושר שקרה לי משהו טוב, לשלוח לו הודעה שקרה לי משהו רע.

איך הפכת להיות כזה גורם משפיע על הקבלת החלטות שלי? וכל מה שאתה אומר כל כך חשוב לי.

אולי משהו נדפק אצלי בראש - אבל כשאני חושבת על כמה בא לי חיבוק, אני חושבת על חיבוק שלך, שאני חושבת כמה בא לי צומי, בא לי צומי ממך.

לא מצאתי את עצמי כבר במשך שנה שלמה חושבת על אף אחד אחר, לא שינה לי בכלל מי או כמה התחילו איתי.

שהתלבשתי יפה רציתי שאתה תראה אותי, אבל גם לא היה אכפת לי להיות לידך בפיג'מה כשרק התעוררתי.

אני לא יודעת מה כל זה אומר, אולי זה קצת מפחיד אותי.

ולמרות כל זה, אני יכולה להגיד בלב שלם שאני אוהבת אותך, אוהבת את מי שאתה, ולא משנה כמה אתה מעצבן לפעמיים או כמה התפיסות עולם שלנו יהיו מנוגדות - אני תמיד אמצא את עצמי בסוף מחייכת בגללך ושוכחת שבכלל עצבנת אותי.

אז אהוב שלי,

אם הייתה לי ההזדמנות הייתי רוצה להגיד לך תודה. על זה שאתה כל כך מבין, ודואג, ותמיד מנסה להעלות לי חיוך על הפנים. על זה שהיית לידי גם שהתנהגתי מעצבן, וניסית להבין אותי גם שעשיתי הכל ההפך ממך.

תודה על החיזוקים, והמילים החמות, וההודעות המתוקות. תודה על ההתעניינות, והסבלנות.

כיף לי שיש לי אותך. וכיף לי להיות שלך.

מאחלת לנו שהכל ימשיך ככה