בעוד כמה חודשים מהיום, אני אצא לבר הקבוע שלנו עם חברות.

אתה תהייה בדרך,אבלתפחד לראות אותי שם. אני לא אחשוב על זה בכלל. כשתכנס אתה תראה אותי, יושבת בשולחן עם הג'ינס שאתה הכי אוהב,

והאודם שאתה אוהב שאני שמה. אתה תגיע, ותסתכל עליי. אני לא אשים לב בהתחלה,

אבל כשאראה אותך, אני אחייך אלייך חיוך קטן ואתן לך חיבוק נטול אגו.

אתה תריח את הבושם שלי שתמיד הכרת כל כך מקרוב, והוא יעלה בך זכרונות נעימים.

אני אתרחק, ואחזור לשבת עם חברים שלי, כאלו כלום לא קרה.

אצחק, אשתה משהו. ובנתיים אתה תסתכל עליי,

אתה תתהה ממתי יש לי את החולצה הזו, ואם השרשרת שמחליפה את זו שאתה קנית לי פעם חדשה, והאם מישהו אחר קנה לי אותה.

אתה תרגיש חרטה. ותבין שכל הזמן הזה אמרתי לך שאם תוותר-יהיה לי קשה, אבל אני אמשיך הלאה בסוף. כי זה לא מגיע לי.

אתה תרצה לבוא ולשאול "מה איתך?" , "אפשר שנדבר?"

אבל תפחד מהתשובה שלי. כי בפעם הראשונה, אתה תפחד שאגיד לך לא. ואז מה תעשה?

אתה תנסה לשתות, להינות עם חברים. אבל המחשבות על איך הדברים היו פעם לא יניחו לך.

תתעצבן מכל גבר שיתקרב לשולחן שלי, כל אחד שאגיד לו שלום או שרק יעבור לידי בדרך לשירותים. תתהה לעצמך אם היה לי מישהו אחר אחרייך,

אם מישהו אחר שולח לי 'בוקר טוב' כל בוקר, או נרדם לידי בלילה, אם מישהו אחר ממציא לי כינויי חיבה שהם רק שלנו, אם אני מלטפת מישהו אחר,

או מחבקת אותו כשקשה לו.

אני וחברות שלי נקום מהשולחן ונלך, לאחר ששילמנו. ומשהו יצבוט לך בלב, אתה לא תרצה שאלך, כי אתה לא יודע מתי תהייה פעם הבאה שתראה אותי

או שתתקל בי סתם ככה.

ואני אצא החוצה, בתחושת גאווה, שהתגברתי, שאני יכולה. 

אני אגיע הביתה אחרי ערב מוצלח, אכנס למיטה, ואקבל ממך הודעה "אפשר שנפגש?"

אני שלמה עם זה שאני לא רוצה אותך בחיים שלי, זה מה שנכון לי.