אתה יודע מה קרה עכשיו?

מישהו הציע לי לצאת איתו. מישהו חמוד, בן אדם טוב, נראה טוב. מהרגע שפגשתי אותו, במסיבת בריכה ההיא,

חשבתי לעצמי כמה נחמד יהיה אם יהיה בנינו משהו. כבר דמיינתי איך הוא נוסע אליי הביתה בשבתות, לוקח אותי לטיולים.

דמיינתי איך הוא משכיח ממני אותך, איך המשפחה שלי אוהבת אותו יותר, איך הוא מעריך אותי ומכבד אותי. מעניק לי בטחון.

אז הוא שלח לי הודעה בפייסבוק, ושמחתי כל כך. חיכתי שישלח עוד, הרי ברגע שהכל יסתדר כמו שדמיינתי זהו - אתה תהייה מאחורי.

ופתאום ההודעה הזו באה משום מקום, הודעה חמודה ותמימה. הוא שאל אם אני רוצה שנצא בחג.

ואתה יודע מה קרה לי?

התחלתי לבכות, לבכות כמו ילדה קטנה.

לא הרגשתי פרפרים בבטן, לא הרגשתי מוחמאת, לא חייכתי כמו מישהי מאוהבת, לא חשבתי מה אלבש או לאן נצא. רק בכיתי.

חשבתי איך נשב איפשהו, ובטח יהיה מביך. בטח הוא ידבר ואני אחשוב שהוא לא מדבר כמוך.

בטח הוא ישאל אותי מה אני עושה בצבא, ואני אתעצבן. כי אתה יודע טוב מאוד מה עשיתי כל השירות שלי אז איך הוא מעז לשאול את זה?

בטח הוא יחבק אותי ואני ארתע, כי הרי בטח אין לו את הבושם שלך.

וכשהוא יקרא לי, מה יהיה אז? הוא יקרא לי ככה פשוט בשם שלי?

או שהוא יקרא לי כמו שאתה נהגת לקרוא לי? ברור שלא. הוא לא מכיר את כל הכינויים המקוריים שתמיד המצאת לי.

אז אדיוט יקר שלי,

בבקשה תגיד לי מה לעשות?

אני לא רוצה לחשוב עלייך. לא רוצה לדמיין כל לילה לפני שאני הולכת לישון איך אתה מחבק אותי, ומנשק אותי.

אני לא רוצה שהדמות שלך תופיע ברקע בכל פעם שמישהו אחר ידבר איתי, זה כבר לא מגיע לך.

אל תתקשר אליי, אל תזרוק לי הערות כאלו על כמה שאתה אוהב אותי, אל תספר לי על הבעיות שלך, אל תתקשר אלי מהשיחה היחידה שיש לך בשבוע, כי אתה רק מבלבל אותי.

יום אחד יהיה מישהו כזה שיגרום לי להסתכל על הכל אחרת.

השירים שלנו כבר לא יגרמו לי לבכות, אלא לחייך חיוך נוסטלגי. הדמות שלך כבר לא תופיע בכלל בראש שלי,

אולי רק לעיתים רחוקות.

אני בטוחה שזה יקרה.

אבל תגיד לי מתי?