זה קצת מוזר להסתכל על הדף הריק הזה ולנסות למלא אותו. אני לא יודעת אם יש לי הרבה במה, אבל אני פשוט מרגישה שאני חייבת.

אהוב שלי, אני כל כך זכיתי. זאת בדיוק המילה, אני זכיתי שיש לי אותך.

באמת שאף פעם לא חשבתי שזה יכול לקרות, שמישהו יכול לאהוב אותי ככה, לדאוג לי, לפנק אותי, להעריך אותי. לפעמיים אני מרגישה שזה קצת לא הגיוני.

אבל המציאות כל פעם מוכיחה לי אחרת. וזה אמיתי, כבר כמעט שנתיים שאתה הבן אדם שאני הכי אוהבת, שיודע הכל על הכל.

אתה יודע מה הכי כיף לי?

שאתה רק משתפר. אתה הופך להיות אחד כזה שתמיד אפשר להתעייץ איתו ולא יתן תחושה שאני חופרת או מציקה, אפילו חברות שלי מתקשרות אלייך לעזרה.

ואיך אתה עדיין יכול להמשיך עם המשפטים המתוקים האלו סתם ככה? איך אתה עדיין יכול להסתכל עליי ופתאום להגיד "את ממש יפה"?

תמיד חשבתי שזה מסוג הדברים שנעלמים עם הזמן. ובטח שאחרי יותר משנה שאנחנו כבר כל כך רגילים אחד לשני.

אני עדיין ממש שמחה ללכת איתך לסרט היום, ואני עדיין נהנת לראות ששלחת הודעה, עדיין כיף לי כל פעם שאתה מתקשר, ולהתעורר איתך בבוקר עדיין מרגיש לי כמו חלום.

אז בא לי להגיד משהו שאף פעם לא אמרתי בקול. זה מפחיד אותי.

המחשבה על זה שכלום לא לנצח ושאולי וסביר להניח שיום אחד אני אמצא את עצמי בלי כל זה, ואני אצטרך להתמודד - מפחידה אותי.

והעובדה שאני אוהבת וסומכת כל כך גורמת לי לחשוב גם כמה אני יכולה להפגע. זה אולי נשמע רע, אני סומכת עלייך בעיניים עצומות. אני יודעת שבחיים לא תפגע בי ואני יודעת שתעשה הכל כדי שיהיה לי טוב.

כיף לי לפעמיים להרגע מהמחשבות האלו, להשען עלייך ולהרגע. אתה המפלט שלי, ואיזה כיף שיש לי אותך.