אני אנסה שהפוסט הזה יתאם לכותרת. אבל לא באמת, כי זה סתם מוטו שאני מנסה לשנן לעצמי כדי לצאת מהדכאון המתמשך הזה.

אני יודעת שכל בן אדם עובר את זה בחיים שלו לפחות פעם אחת, ועדיין העובדה הזאת לא מעודדת אותי.

קוראים לזה לב שבור? אני לא בטוחה איך לתייג את זה. אני רק יודעת שיש לי חור ענקי בחיים, שכל כך קשה למלא אותו.

אין את השיחות טלפון באמצע השבוע, את ההודעות בווטסאפ, התמונות, אין למי להתקשר אחרי כל דבר מפגר שקורה,

אין את מי לצפות לראות בסופש, אין עם מי לישון, או את מי לנשק, את מי לחבק, אין מי שיחמיא לי ויגיד שאני כל כך יפה ויגרום לי להסמיק,

אין מי שיהיה שם להגן עליי, או מי שיתעצבן כל כך אם ישמע שפגעו בי.

אני בטוחה באלף אחוז שזה נכון שזה קרה. אני רק לא בטוחה שזה היה הזמן (והנה אני סותרת את עצמי)

למה דווקא עכשיו? למה לא יכולנו לחכות עד לסוף השירות? אנחנו הרי צריכים אחד את השנייה.

אני רוצה שההרגשה הזאת כבר תעבור.

אומרים שזה לוקח בדרך כלל כמה חודשים, אבל אין לי כח לחכות אפילו עוד שבוע.

אני רוצה לאהוב להיות לבד, עם עצמי. עד שאפגוש מתישהו מישהו שיעריך אותי תמיד, ולא יפסיק קצת כשיהיה לו קשה.

אני רוצה להסתכל על הקשר הזה בחיוך, ולשמוח שככה נראו השנתיים וחצי האחרונות שלי.

זה עוד יקרה,

אבל יאללה כבר.