אמרתי לעצמי כבר כמה ימים שאני אעשה את זה, אכתוב לעצמי הכל, בלי לעצור, פשוט כל מה שעולה בראש-

כדי שאולי ככה יפסיקו הדמעות.

אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל, אני רק יודעת שהייתה לי את השגרה שלי, האנשים שאני רגילה אליהם, הדברים שאני עושה בסופי שבוע, וברגע שאתה כבר לא חלק מהחיים שלי הכל השתנה.

בא לי להגיד שזה לא פייר, אתה יודע? כל הקשר שלנו היה תמיד ברור שאם משהו יסתיים זה יהיה מהצד שלי. מבחינתך הייינו טסים ביחד אחרי הצבא, עוברים לגור ביחד, מתחתנים.

אני הייתי הריאלית שתמיד אמרה, 'לך תדע'. אז אולי בעצם, בדיוק בגלל זה זה מגיע לי? סוג של הגלגל התהפך כזה?

אני בוכה כי אני מרגישה שאני לא מכירה אותך יותר, כי אני לא מאמינה שאני לא אקבל ממך את היחס שתמיד קיבלתי.

כי אולי עכשיו אני פחות בראש שלך, ואתה לא באמת יודע מה עובר עליי או איפה אני מבלה, מתי אני עצובה ומתי אני צריכה אותך. ואני לא יודעת כלום עלייך. מידי פעם אני פותחת את הפייסבוק ורואה תמונה שלך, מנסה לנחש איפה זה צולם או מי זאת שאיתך, האם טוב לך עכשיו.

הדבר ההגיוני והנכון הוא להמשיך הלאה, לקבל את זה, להבין שכולם עוברים פרידות, ולכולם זה קשה, לא לדבר איתך ולא  ליצור איתך קשר, להעריך את מה שיש לי ולדעת שעם הזמן הכל יעבור.

אבל הדבר המפתה יותר הוא להתקשר אלייך, רגע לבכות לך בטלפון, רגע לצעוק ורגע לאהוב. להפגש איתך, לחבק אותך, לנשק אותך, לישון איתך, רק עוד פעם אחת אחרונה..

כמעט חודשיים חיכיתי לשיחה הזו שלנו שתשב מולי, וכמה אני אהיה יפה, ואשים במקרה את הבושם שאתה אוהב, ואתה תהיה אהוב שלי כמו שאתה תמיד, ואנחנו נדבר, אני אסביר לך את כל מה שרציתי, אתה תבין, תתנצל. אנחנו נתנשק, נתחבק, אתה תרצה שנחזור ואני אסביר לך שלא, אבל שנינו נהנה מעוד כמה רגעים יפים ביחד.

מה שלא חשבתי, טיפשה שכמוני, הוא מה יהיה אחרי השיחה?

איך אני ארגיש שעה אחרי שהיד שלך ליטפה אותי, השפתיים שלך היו על שלי, שחיבקת אותי, ויום אחרי? יומיים? 

ואיך אני ארגיש שאני אפגוש אותך מאוחר יותר באיזה בר, שאתה בכלל עם חברים?

אז אני מנסה להרים את עצמי כל הזמן, לצאת ולבלות, בעקר לצחוק על זה. להגיד עד כמה אני גאה בעצמי שביקשתי ממך להתרחק, שלא הסכמתי לך שנישן ביחד, איזה חזקה אני. כשבצעם, אני כל כך רוצה שתרגיש אחרת ושתתקשר אליי, שתגיד שאתה לא יכול בלעדיי, שאתה מבין עכשיו.

לעזאזל, עברו חודשיים. איך אתה עדיין לא מתחרט? איך אתה יכול להגיד שאני הכי מושלמת ומדהימה, ועדיין להיות בסדר עם זה שאתה לבד?

איך בכלל יכולת פשוט לוותר? אני לא מוצאת סיבה לזה ואני מחפשת בלי סוף. אני שונאת שאני מאכילה את עצמי סרטים ככה. אבל איזו עוד ברירה יש לי? אתה לא אומר לי אחרת.

אז כמובן שכל מקום מזכיר לי אותך, וכל דבר שאני עושה אני ישר חושבת מתי עשיתי אותו איתך, ואיך היה כיף.

באמת פשוט טוב לך עכשיו? אתה חושב מה איתי לפעמיים? רוצה להתקשר , כדי שנדבר קצת עליי, ומה קורה איתי?

קשה לך שאתה לא יכול להיות פה בשבילי? אתה דואג לי? מפחד אם אני הולכת לבד ברגל, ואף אחד לא שומר עליי? ואם אחד מהגברים המגעילים האלו מתקרבים אליי, ואף אחד לא שם כדי להתעצבן ולהגן עליי?

זה בכלל עובר לך בראש?

או שכל מה שחסר לך זה צומי וסקס?

כל הקשר איתך אתה וכולם סביבך גרמו לי להרגיש כאלו אני הבת זוג הכי טובה בעולם, אין כמוני, ואי אפשר למצוא אף אחת כמוני. ואני מבטיחה שתמיד התנהגתי לגמרי בצניעות, אפילו היה לי קשה להאמין.

אבל עכשיו אני מרגישה סתם. מישהי שטוב איתה, אבל לא טוב מספיק, מישהי שאוהבים אותה עד סוף העולם, אבל לא אהבה שמחזיקה עד הסוף, מישהי שכיף לבלות איתה, עד שנמאס קצת, מישהי מעיקה.

כשהתקשרת לפני שבועיים אמרת שנפל לך האסימון ושאתה מבין אותי. אתה לא, חתיכת אדיוט. אם היית מבין אותי לא היית עושה חצי מהדברים שכבר הספקת לעשות בסופש הזה, ולא היית אומר חצי מהדברים שאמרת, ולא מבקש ממני שנשכב כי אתה מתגעגע וזה טבעי בעיניך.

כלום לא נראה לי אותו הדבר יותר.

והלוואי שהיה מגיע עכשיו האדם המושלם בשבילי, ומרים אותי, וגורם לי להבין שלא הגיע לך אותי. אבל אני יודעת שזה לא יהיה טוב עכשיו,

אני יודעת שאני צריכה להיות לבד, ולאהוב את זה. אני יודעת שאני צריכה לאהוב להיות עם עצמי יותר מאשר איתך.

נו אדיוט! בא לי שתבין כבר את הטעות שלך! איך זה הגיוני שאתה עדיין בסדר? תמיד אמרת שאני הדבר הכי חשוב לך,

שאתה בחיים לא רוצה לאבד אותי. אז איך וויתרת? רק תגיד לי איך... ובבקשה שהתשובה לזה לא תהיה "אמרתי לך שאת מושלמת",

כי זה כבר לא אמין.

כשאני יושבת כאן עם הקפוצון הגדול שלי ודמעות שמטשטשות לי את הראייה, אני לא ממש מרגישה מושלמת. אז תודה לך על זה.