Trying to Live

הפוסט המקורי התחיל בפחד שלי מכאב... אחרי שחשבתי על זה כמה ימים הגעתי למסקנה שזין על הכאב. שיכאב. שיכאב עד מחר, שיכאב לנצח ושלא יגמר. כל עוד אני חיה זה יכאב. העיקר שאני חיה...

............ כמה אצילי (?) רק שלא. קצת נשבר לי. ובכל יום אני לוקחת נשימות קצרות יותר ויותר. פחות ופחות. בשביל מה? אני גם ככה רובוט בלי חלומות ובלי תקוות או מטרות ואין לי מושג למה אני טורחת. 

שותה בכל הזדמנות שיש לי וזורקת כסף כאילו הוא גדל על עצים כי אני מעדיפה שניה של אושר מזוייף ולישון מאשר להבין את המציאות הזאת.

כן, יש אנשים עם חרא כל כך הרבה יותר גדול משלי, נכון.

אני אותם אנשים? אני לא.

העולם שלי היה בנוי מחברה אחת טובה שהייתי יכולה להתפס בה כשהכל הלך קפוט וכמה חברים שיכולתי לצאת איתם ולשכוח מהמציאות וממישהי שלא הייתי צריכה את האורגזמה הכי מטורפת בעולם בשביל לשכוח ממנו קצת...

במקום זה אני בוכה לדף אינטרנט כי החברה הכי טובה שלי זרקה אותי נחוי, הבחורה שיצאתי איתה רק גרמה לי לשקוע יותר ואז זרקה אותי גם כי "אני קשה לה מידיי" כשבתכלס הקושי בי היה שלא רציתי לשכב איתה ובמקום זה דאגתי שהיא לא תתאבד כי היא שמעה שיר עצוב ביוטיוב או כי היא קמה בתנוחה לא נוחה ועכשיו היא מדוכאת מהתחת.

אני יושבת בבית ומעשנת עם אקסיות כשאני בחוץ כי לא דיברנו כל כך הרבה זמן שאני יכולה להתעניין בחיים שלהן ולא בשלי.

כל יום אותן תלונות ממני על תלונות של אחרים וכל יום לחשוב "חבל שאני לא יכולה לספר לה אבל שתזדיין הכלבה" רק כדי לחשוב את זה שוב ושוב. לנסות לשכנע את עצמי שחברה אחרת היא חברה כל כך טובה שאני יכולה לדבר איתה, אבל גם זה שקר כי אם משהו עובר עליי היא תעדיף לנוח ואנשים שהיו קרובים אליי היו יודעים כשסתם משעמם לי ומתי משהו ממש לא במקום ומתי אני סתם צריכה נשימה ארוכה וכוס (קפה, בין היתר).

אבל אני לא יכולה ולא רוצה להפיל על אף אחד את השיא שלי ואף אחד גם ךא רוצה לשמוע, אז הנה אנחנו- בוכה לדף באינטרנט. הייתי רוצה ללכת להחליק קצת עכשיו בשביל להוציא הכל ואם הייתי קצת יותר מתקדמת הייתי קופצת בשביל להוציא אקסטרא אנרגיה, אבל אני לא שם. 

נשאר לדפוק את הראש בקיר ולנקות אותו אחר כך מהדם. אחרי שאני אקבל הרצאה על "למה לכלכת את הקיר, את יודעת כמה הצבע הזה עולה? אין לנו יותר מהצבע הזה".

קשה לנשום, אולי בקרוב בכלל לא יהיה "לנשום".

אם הפוסט הזה לא יימחק עד עוד יום.. כנראה ששכחתי ממנו.